בשם הועדה המדעית של "איגוד ישראלי לפסיכ' העצמי וחקר הסובייקטיביות", אני מתכבדת

לפתוח את שנת העבודה הבאה עלינו לטובה, באופן שהוא מהות דרכינו אנשי פסיכ' -

העצמי האופנות קרובת החוויה , בצורה, שהיא לנו גם כבר מסורת : יום העיון החוויתי. - -

שנת הפעילות האקדמית שלנו, שנפתחת היום, תוקדש לחקר המושג "זולתעצמי",

שנים ארוכות עסקה הפסיכואנליזה, בדרמה המתחוללת בתוך הנפש סביב ההזדקקות

לאחר,נפתולי הזדקקות זאת, הקושי בוויתור עליה ובהגעה לנפרדות ואינטגרטיביות. כך או

כך, גם אם מונחיה היו שונים, רובם ככולם עסקו בעולמו הפנימי , הלא מודע , של היחיד,

בקורות גלגוליהם של מנגנוני ההגנה ,מסעותיו של הדחף המחפש את אפיקיו, סערות האגו

התלותי, עלייתה וקריסתה של הנפש לתוך עצמה. מחקר השעון על פילוסופיה של ההיעדר.

בתוך מרחב זה , פסיכולוגיית העצמי, מן הראשית, שמה דגש רב גם על חקר אותו זולת

שעליו מוטלת האחריות לכונן את האחר. הורה לילדו, מטפל למטופלו, אדם לזולתו.

זולתעצמי, SELFOBJECT הינו מונח שתורגם על ידי רענן קולקה ואף הוגדר על ידו מחדש.

מונח זה מתייחס במובנו המידי, לאחר המכונן אותנו. זולתנו, המאפשר לנו להפוך להיות

אדם. הוא זולת כלומר אחר, אך הוא חלק מהוויתנו, כלומר הוא גם עצמי. היינו, זולת שהוא -

בו בזמן נמצא מחוץ לי, הוא אחר, אך הוא חלק ממני. באמצעותו אני נהיה עצמי, ובהיעדרו

אני אינני .

, ניתן לומר שבמטריצה זאת שזורים אחד בתוך השני , ואחד מתוך השני, היחיד וזולתו לתוך

הוויה אחדותית. לרגע של א דואליות. מומנט של התמוססות ממצב של שניים להוויה של

אחד.

ובמילים אחרות, פסיכולוגיית העצמי שעונה על פילוסופיה של נכחות.

למרות הסחף המתחולל בזמן הזה במרחב הפסיכואנליטי, המתאפיין בהתכנסות לתוך

התקיימות המחויבת לסובייקטיבית של עצמה בלבד, העוסק בהיבט המופרד והמובחן של חיי

הפרט, ובכך למעשה חוזר לאחור, לעיון המעמיק של הפסיכואנליזה בהיבט הדואלי, הנפרד,

של הקיום שלנו, פסיכולוגיית העצמי בפיתוחים העכשוויים שלה בארץ, וכמופע יחיד וייחודי -

בעולם, ממשיכה לחקור ולפתח את ההיבט של האחריות הבלתי מתפשרת של אדם כלפי

זולתו, של אי הסימטריה המובנית, האינהרנטית, האתית של מטפל כלפי מטופלו.

אנו מנסים להקשיב וללמוד את הסובייקטיביות של האחר מתוך עולמו הפנימי, מתוך עמדה

קרובת חוויה המונחית על ידי עמדה אתית המובילה אותנו לעבר האידיאליות ולמימדי הווייה

שיש בהם רוח.

מוגדרת אם כן על ידי האמפתיה ומגדירה את האמפתיה מחדש בכל רגע של מפגש עם

הזולת, ומתוך הימסרות לאדם האחר מתמצה פסיכולוגיית העצמי להוויה אתית. -

כפי שמיטיבים לבטא עמנואל לוינס והיינץ קוהוט, באינספור השיחות שכביכול מתקיימות

בניהם בשיח שלנו:

אומר לוינס על המפגש עם פניו של האחר:

ברגע שהאחר מסתכל בי, )בצרפתית, השפה בה כתב לוינס, מסתכל בי יכול לקבל משמעות

של איכפת לי , me regard ,אני אחראי כלפיו, אף מבלי ליטול כלפיו כל אחריות שהיא:

אחריותו מוטלת עלי....אני אומר שהאחריות היא בעיקרה למען האחר )ובעברית המילה

אחריות כוללת בתוכה את האחר(.....הפנים, מוסיף לוינס, מבקשות אותי ומצוות עלי.

תודעת המתבונן מבוססת על פתיחות מוחלטת אל פניו , ומתוך ניסיון להעניק לו תשובה.

בצרפתית כמו גם באנגלית ובגרמנית המילה respons - תשובה או תגובה קשורה למילה -

responsabilite אחריות. -

אצל לוינס אם כן, מהותו של הציווי האתי הוא האחריות כלפי האחר במשמעות של מוכנות

להיענות מוחלטת, עד כדי קביעה שהאדם האתי אינו רק אחראי על זולתו אלא הוא מסכים

להיות האחר עצמו, להחליפו ממש.

וכך אפילו רב החובל של חנוך לוין, שהינו אדם בעל עצמי שבור, נטול אידיאלים, שעוסק

ברווחתו האישית ומנצל באכזריות את הנזקקים לו, מתוך החשכה השוררת בנפשו הוא אומר

לאם הילד, תוך שהוא מביט בה מהורהר:

"לא טוב שיש למישהו פנים,

לא טוב לפגוש את מבטו

ליותר מהרף עין.

פתאום אתה מכיר אותו, לעזאזל,

פתאום עומד מולך אדם.

לא, לא אקח אתכם בחזרה,

ראיתי את פניכם.

חבל. בני אדם." -

אפילו הוא , אותו רב חובל אומר ממקום של הארת רגע שנכנסה בו מתוך שראה את פני

האנשים, לפקיד המקבל על האי את ספינות האנשים אותם הוא שולח חזרה לים אל מותם

הוודאי:

"מסור למושל האי: לא אפליג

עד שירדו הנוסעים לחוף."

חנוך לוין מספר לנו שברגע שמבט פוגש מבט, שהאחד ממש רואה את האחר, מתמוססת

השניות, האחרות, הדואליות. ברגע שמבט רואה מבט, החמלה ממוססת את הנפרדות

והאמפתיה הופכת את השבור ביותר, ולו גם להרף עין, לאדם שלם שיש בו רוח. אותה רוח

שיש לאדם שלוקח אחריות על זולתו.

היינץ קוהוט, אבי פסיכ' העצמי, עסק בניסיון להבין ולהסביר את האמפתיה במשך כל שנות

מחקרו. השינויים וההתפתחויות בהגדרותיו את האמפתיה, קשורים כנראה בסופו של דבר

לצורך שלו להיות קומוניקטיבי ולא פחות מכך מדעי, ומן הצורך שלו לזכות באמפתיה מן

הסביבה שהייתה עבורו זולתעצמי. וכך, למרות נפתולי ההגדרות של מהי אמפתיה, קוהוט

קובע אותה כזיקת הרוח הראשונית של האנושיות .

לקוהוט תרומה ענקית ומכוננת להתפתחות הפרדיגמטית הזאת בפסיכואנליזה, החל מהצגת

האמפתיה כמצב התמרתי, כלומר כמצב גבוה מן ההיבט הנרקיסיסטי, של השתתפות על

אישית בעולם, דרך מה שעשוי להיראות כצמצומה להגדרתה כאופנות שבה המטפל אוסף

נתונים פסיכולוגיים מעולמו של המטופל אף על פי שהם אינם ניתנים לתצפית ישירה, ושוב

עד לקביעתה כשדה המגדיר את הפסיכואנליזה. קוהוט במשנתו פורש לעינינו את כל רוחב

היריעה, שכן הוא מסביר לנו כיצד יתכן שאדם מצליח להרגיש את זולתו,: זה עוד מימי

היותנו ברחם אמנו ,הוא גורס: "בארגון המנטלי המוקדם ביותר שלנו נכללו רגשותיה,

פעולותיה והתנהגותה של אמנו...תפיסתנו הראשונה את גילוי רגשותיו, משאלותיו

ומחשבותיו של אדם אחר התרחשה במסגרת תפיסה נרקיסיסטית של העולם: המסוגלות

לאמפתיה שייכת אפוא לציוד המולד של הנפש האנושית". קוהוט ממשיך ואומר ..."מידיות

התפיסה של זיהוי הפנים וההבנה האמפתית של מצבו הפסיכולוגי של אדם אחר עשויה שלא

להיות מקרית בלבד, יתכן בהחלט שהיא נגזרת מהעובדה הגנטית המשמעותית של

ההימזגות התפיסתית של הילד עם פניה של אמו."

מטריצה אמפתית וחומלת, סביבה של זולתעצמי רואה ומאדיר, תאפשר ליכולת ראשונית

ומולדת זאת ,לעצמי של היחיד, להמשיך לצמוח מלא תפארתו.

זוהי מהותה : האמפתיה היא האחריות על כינון העצמי של האחר. בהיותה עוסקת

בכינון האחר על ידי זולתעצמו פסיכולוגיה העצמי היא פסיכולוגיה של העתיד . לקיחת

האחריות על אישוש רוחו של האחר מצעידה אותו לעבר מרחבים אינסופיים. זהו האידיאל

העמוק המנחה אותנו כבוגרים וכמטפלים.

הילד של חנוך לוין, הער, לא החולם, קורא לאימו בהשתוממות על שיצאה מתוכו למצב בו

היא מפסיקה להיות אחראית על תקוותו, הוא אומר לה:

"לא אוותר. את אימי,

עם הולדתי הובטחה לי בידייך

הבטחה גדולה של חיים.

ואני סמכתי עלייך..."

וכבר כשהוא בעפר והופך להיות חלק ממנו, הוא ממשיך לבכות ואומר: " לא! לא אוותר..."

ובמקום אחר, מתוך נסיון להמשיך ולהיות אדם, אומר:

...."איפה הפנים של אור היום?

למדו אותי את הפנים! אני ילד!

לימדתם אותי קרוא וכתוב, עכשיו -

תנו לי את האל"ף בי"ת של הפנים!

לזה נתונים מעינינו. כאן רוחנו. בלקיחת אחריות על למידת ולימוד הפנים, בלקיחת אחריות

על השבת תקווה , בלהיות זולתעצמי למי שפתחנו בפניו את דלת לבנו, ובכלל.

היום, ביום העיון החוויתי, בחרנו לקחת את המוחלט והאינסופי, ולתת למוסיקה לשאת אותו

ואותנו למרחבים שיש לה יכולת יחודית להגיע אליהם. אנחנו נדבר היום גם על מוסיקה ,

ואיך היא יכולה להיות הוויה ממוססת , מאחדת נשמות ומתמירה להשתתפות על אישית

בעולם, אבל לא לפני שנרגיש בעצמנו את התרוממות הרוח, ונסתחרר לנו בין כנפיה.

נמצא אתנו גיל שוחט, מוסיקאי ,מלחין מנצח ופסנתרן, שהלחין את האופרה "הילד חולם"

לחנוך לוין.

בחלק הראשון של היום גיל ,יחד עם מריה קבלסקי זמרת סופרן וברכה קול מצו סופרן, - -

יספרו, ישירו וינגנו לנו קטעים מן האופרות: "ריגולטו" , "לה טרוויאטה" ו"כרמן". קטעי נגינה -

אלה יבטאו

את תפיסתה של הרומנטיקה ליחסים בין האחד לאחר, תפיסה שתמציתה האדרתו

המופלגת של הרגש החד פעמי, האישי הסובייקטיבי, כנגד ועל חשבון האוניברסלי והמשותף

לכלל בני האדם . או במילים אחרות האחריות על האדם האחר נתפסה כהקרבה של

הסובייקטיביות והאוטנטיות.

לאחר שננוח מעט מההתרגשות והיופי, נתכנס שנית לשמוע את אמינה טייבר, יו"ר הועדה

המדעית של "איגוד ישראלי לפסיכ' העצמי וחקר הסובייקטיביות" בהרצאה על היות

זולתעצמי. מאוחר יותר נשוב לגיל שוחט ולזמרים שידגימו את התפתחותם של האידיאלים

מן הנרקסיזם הארכאי הרומנטי, להווית זולתעצמי בעת החדשה, וכפי שאנו מבינים אותה.

השתתפות על אישית בעולם, הלא היא התמרת העצמי הנרקסיסטי לעצמי החווה את

עצמיותו במלואה מתוך השתתפותו ואחריותו על גורל האדם האחר ומתוך סולידריות אתו.

הוויה שאין בה קרבן והקרבה אלא מהותה אתיקה של עצמיות קולקטיבית. ואולי ברוח

הימים האלה, כפי שהיטיבו מאד לבטא מי שקבעו את כותרת שירון שירי המחאה החברתית:

"פתאום באמצע האני, נחת אנחנו"

את ההיבטים האלה נשמע ואף נצפה בקטעים שיוקרנו מתוך האופרות "טנהויזר" מאת

ואגנר, וכמובן גם מתוך "הילד חולם". אל הזמרות מצטרפת הפעם גם סיוון גולדמן סופרן. -

הפירוט המלא של הקטעים, האריות , האנסמבלים והתפקידים השונים של הזמרים, נמצא

בדפים שבידכם.

לאחר הפסקה נוספת ישוחחו בניהם ד"ר חזי כהן, פסיכואנליטיקאי מנחה בחברה

הפסיכואנליטית בישראל וחבר של כבוד באיגוד פסיכ' העצמי, וגיל שוחט, על פסיכולוגיה

ומוסיקה.

אנו מודים לכל מי שבחר להצטרף ליום הזה בו האני ,נישא על פני הזמן הפסיכואנליטי,

מתנגן והופך לאנחנו.

ועוד, כבר עכשיו אנו מלאי תודה לגיל על שיתוף הפעולה וההשקעה הגדולה שלו בקיום יום

העיון החוויתי, וכמובן לזמרות שנמצאות אתנו היום.

תודות גם לחברי הועדה המדעית ולכל העושים בהקמתו של היום הזה במיוחד לאמינה

טייבר שנושאת בעול מתוך תחושת מסירות ואחוה ,ובחריצות אין קץ, ולאלינער, האחת

והיחידה, מזכירת האיגוד שבלעדיה באמת אנא נבוא...

תודה מיוחדת לרענן קולקה, יו"ר האיגוד ומי שמוביל את כולנו קדימה,בהשראה אידיאלית,

אל עבר חזון שאין לו אח ורע בעולם, ובדרך אליו עוזר לכולנו להפוך לאנשים טובים יותר.

 

 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים