מפגשים בצוותא 2009"

הארות פתיחה לערב עם דויד גרוסמן
הסופר כזולתעצמי של תרבות

רענן קולקה


"והארץ יפה, על צלקותיה ועל זיכרונותיה המרים, ואינספור גַלְעֶדֵיה וְאַנְדַרְטאות הזיכרון שלה. יפה ושופעת, וכל-כך הרבה נחמה יש בה, ברגעים שהיא מניחה לך לשכוח את הרעות והחולות שדבקו בה, ובַמקומות שבהם היא נוף ומרחבים ולבבות פתוחים."

כך כותב גרוסמן בטור אישי באתר הספריה החדשה לרגל צאת ספרו אשה בורחת מבשורה (23.4.08).
ואני, בשמי ובשם כל הנאספים כאן מקווה בכל מאודי כי באים אנחנו אל הערב הזה ואליך, דויד, בְּנוף, בְּמרחבים וּבלבבות פתוחים עד מאד.

לפני שנים רבות (29.1.99) נסעתי כאורחו של דניאל ברנבוים לקונצרט נרגש באוניברסיטת ביר זית. באחד משיאיו של הערב, ביצירה אהובה של שופן, ישנו רגע של נגינת טריל הנעה בין שני צלילים, בין בוהן לזרת, אחת עשרה-שתים עשרה- שלוש עשרה פעמים, אינני יודע. לאחר הקונצרט שאלתי את ברנבוים: "איך אתה עושה את זה, אתה סופר ?" והוא ענה מייד כמו בלי לענות כלל: "אני לא סופר, אני מנגן, זה סופר אותי."

היו אלה ימים בהם קראתי את שתהיי לי הסכין (1998), ובנסיעתנו הביתה מביר זית ואני חושב על הנגינה ועל הספר, חשבתי פתאום בְּפשטות שהפציעה בי 'גרוסמן סופר אותי'. ואני מניח כי תתקשו להאמין לי, כי רק אחרי שנים נוספות נבטה בי ההתבהרות הלשונית כי המלה סופר היא סופר, ולא סופר.

קוהוט
ב – 1960 ,שנה אחרי שהניח את אבן הפינה לפסיכולוגיית העצמי, והיא עדיין איננה יודעת שהיא כזו, כותב קוהוט את המאמר מעבר לגבולות החוק הבסיסי ( Beyond the bounds of the basic law) , ובו הוא מבקש לכונן מסד יחסים חדש בין הפסיכואנליזה והאמנות: הוא פותח את המאמר באזכור כואב על מסתו של הרמן הסה מ- 1930 בה תקף הסופר בחריפות רבה את האופן הרדוקציוניסטי, מיכניסטי, הכמעט מכוער ונמוך-הרוח בו מתרחשת לעיתים כה קרובות התבוננות אנליטית בַּיצירה וּבְּיוצרים. לאחר שהניח את המסד לפסיכואנליזה אחרת, מבקש אפוא קוהוט לעשות לאיחויו של הקרע הכאוב בין הפסיכואנליזה לבין האמנות והאומן.

עשרים ואחת שנים אחר כך, ב -1981, בשבע שיחות מופלאות עם הביוגרף לעתיד שלו, צ'רלס סטרוזייר, המתקיימות ממש בחודשי חייו האחרונים ושכונסו בספר שיצא לא מכבר לאור בעברית פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם (עריכה ותרגום: צילי זוננס ואלדד אידן), הוא שב אל שאלת האומן והאמנות ותפקידה המכריע בעבור האדם היחיד ובעבור האנושות כולה. שיחות אלה, שאינני יכול להגזים בחשיבותן לכל אדם בן תרבות עכשווי, הוא פורש את יריעתו הרחבה על האומן כזולתעצמי של תרבות, כזולת עצמי של הקולקטיב.

כינונם של יחסים אחרים בין הפסיכואנליזה והאמנות הצריך שינוי עמדה עקרוני המציב הבדל עמוק בין ציביליזציה לבין תרבות, אותה הבחנה שפרויד ביטל במחי יד, כמי שלא ראה את התרבות אלא כהגנה מפני דחפים לא מודעים או כסובלימציה שלהם ולא כביטוי של ממדים אחרים בתכלית ברוח האדם.

בפתח מאמרו החשוב 'על מהותה של התרבות' מציע מרטין בובר הבחנה קריטית בין ציביליזציה, שעיקרה 'השלטת השכל על כל ההוויה' לבין הקולטורה שהיא 'תנועת נשמת האדם לשם ביטויה' (פני אדם, 1962: 377--378). כבובר, כך גם קוהוט רואה את קוצר ידו של פרויד בביטולה של ההבחנה הקריטית בין הממד הציביליזציוני של האדם, הקשור להשקפת עולם על האדם כמכלול דחפים אטוויסטיים שיש לאלפם, לבין הממד התרבותי שלו (כך אני מציע לראות את המלה הגרמנית 'קולטורה' של בובר), הקשור לתפיסת האדם כמונע על ידי גורלו הנפרש של העצמי, שלו ושל קבוצתו.

קוהוט טובע אם כך בשנת חייו האחרונה את המושג זולתעצמי של תרבות ומניח בכך את מושגיות העצמי לא רק כנחלתו של היחיד בקיומו האישי, אלא כמושג התַקֵף גם בהתבוננות על האדם בקיומו העל-אישי בממד חיי-היחד שלו. כשם שליחיד נחוצים במהלך חייו זולתיעצמי להתפתחות שאיפותיו ולכינון האידיאלים שלו, שני מרכיבי העצמי שלו, כך גם לקבוצה, בין שהיא משפחתית ובין שהיא שבטית, בין שהיא לאומית או אף כלל-אנושית, גם לה נחוצה רקמה מתמדת של יחסי זולתעצמי אשר יתנו ביטוי עמוק ורואה לשאיפותיה ויהוו מושא לנשיאת עיניה אל מה שגבוה ממנה, אל אידיאלים היכולים להנחות את חבריה אל מחוזותיה העיליים של ההוויה.

במאמר התשתית השלישי שלו, צורות והתמרות של נרקיסיזם מ - 1966 ,
(Forms and Transformations of Narcissism) מציע קוהוט כי יצירה אמנותית הופכת לזולתעצמי של תרבות כאשר היא נולדת ונובעת לא מן האזור הגרנדיוזי של האומן כאדם לעצמו, אלא כאשר זו נולדת ונובעת מן המחוזות האידיאליים של עצמיות האדם. כאשר נולדת היצירה מתוך הגרנדיוזיות הינה זולתעצמי לאדם היוצר בלבד, והיא מהווה מעין התרחבות שלו עצמו, אך כאשר היא נולדת מן האידיאליות "שלו", ומלת הבעלות 'של' כבר איננה נכונה כאן, היא מהווה זולתעצמי של תרבות, זולתעצמי לַעולם.


אומנים מדברים
בשנים האחרונות אני אוסף התבטאויות כתובות ונאמרות של אומנים, כאלה המובעות על ידם כמו בניסיון לדבר את מצב העצמי בהתמוססותו לאזור האידיאליות שלו, בניסיון צנוע לדבר את מלאכת האמנות.

לפני חודשים אחדים סיפרתי כאן על התבטאותו הנפלאה של הצייר ערן וולקובסקי בשיח גלריה בו ניסה ללא הצלחה לשדל את שומעיו כי הוא איננו מצייר משמעויות, איננו מצייר תכנים, "כמעט, האמינו לי" הוא ניסה לשכנע "אינני מצייר צורות, בקושי צבעים אני מצייר." ולאחר מאמצים שלא צלחו, נחה עליו פתאום רוח המלים המוליכות והוא אמר את המשפט המדהים: "נסו לתאר לעצמכם שאני בא אל הנוף בלעדיי".

מרק רותקו שתערוכתו רבת ההשראה הייתה כאן עמנו לפני כשנתיים, התבטא לא אחת כי איננו מבין מדוע סבורים כי הוא מצייר מתוך עולמו הפנימי. "אין לציור שלי ולא כלום אתי. אני מצייר את העולם העובר דרכי, ואחר כך העולם כבר איננו אותו הדבר" ,אמר והשלים בכך את המעגליות הקוונטית רבת התהפוכות בין עצמי פרטי, אישי, לבין הינתנותו של היחיד לעולם.

אישה יוצרת, מוזיקאית גדולה, אמרה לי פעם: " כשאני מסיימת לכתוב ומתבוננת בתווים אני יודעת שלא אני כתבתי את זה, הרבה יותר הגיוני שלא אני כתבתי את זה, אני בסך הכל הייתי במצב של "כֵּלִיוּת". איך נמצאים במצב הזה של היות כלי, גם שלא כדי לכתוב, בשביל זה באתי."

ודוגמה אחרונה משפע אינסופי הנטולה מדבריה של אגי משעול לפני חודשים אחדים, המדברת ממש בשפתה של אורה גיבורת ספרך, ואומרת את הדברים הבאים על סיבת העומק של כתיבתה: "כשאינני אישה תחת השראה, הריני רגילה, אבל כשיש לי היכולת לְפַנוֹת את עצמי מתוכי, מתחולל בי דבר מה שהופך אותי לאחד עם הכול, ומי שחווה זאת פעם לא יכול שלא לרצות לחזור אל המקום ההוא."

אשה בורחת מבשורה
"הנה הספר. הוא מספר על מלאכת-המשפחה; על הורות, ונישואים, על יחסים יוצאי-דופן בין שני אחים, על חברוּת ואהבה רבת שנים, וגם על המאמץ, הכמעט הרואי, לקיים את רקמתה העדינה של משפחה אחת, ואת מלאוּת החיים שלה, בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית."

כך מסיים גרוסמן את המאמר ההוא, ואני איני מבקש להוסיף, לא על שלך, דויד, ולא על כל יודעי ספר וחוכמת הנסתר של הספרות, אלא לספר על דבר מה שהספר הוא לי כזולתעצמי למה שטורד את הווייתי כמטפל ואני מקווה גם כאדם: הלא היא יכולתו של אדם להיות אחראי על חיי ומות זולתו, או אולי אף להיות לזולתו. בלשונו של עמנואל לוינס, שגם אותו עצמו טלטלה במידת העזתה הכמו-אוּטוֹפית, להתחלף עם זולתו.

באפריל 1957 קיים מרטין בובר סדרת הרצאות בבית ספר לפסיכיאטריה בוושינגטון. באחת מהן, מעלה בובר את הרעיון המרתק על התבגרות קוסמית, זו המשלימה את ההתבגרות האישית ואת ההתבגרות החברתית, והמתלכדת עם רעיונותיו של קוהוט על הנרקיסיזם הקוסמי כשיאה של העצמיות האנושית המוליכה אדם אל מעבר לקיום האישי שלו לקיום על-אישי-משתתף-בעולם.

זולתעצמי של תרבות ארוג, אפוא, בַּרעיון כי מעבר לְהתפתחות אישית ובינאישית על היחיד ועל הקולקטיב לעשות דרך של התבגרות קוסמית, וקריאתי שלי את תבנית העומק המצויה באשה בורחת מבשורה, מעבר לתכניה ולעלילותיה הנשזרות ומסתעפות לכל רוחות השמים והארץ, היא שיצירה זו עוסקת בהיתכנותה של ההתבגרות הקוסמית של היחיד ושל הקולקטיב ובאכזבות המאיימות להביסנו, שרף זה של טרנספורמטיביוּת מנחיל לנו בכל רגע של מלאכת החיים.

הדברים הרבים והאוהבים שנאמרו על יצירת הענק הזו נושקים כמובן את הממד הנפשי-פסיכולוגי של הדמויות ושל העלילה, ותובנות פסיכואנליטיות שהפכו לנכסי צאן ברזל, ולעיתים לקלישאות, הועתרו על הספר מלוא חופניים. פסיכולוגיית העצמי עדיין לא חלחלה לתודעה הכלל-תרבותית ולפיכך חָסֵר ההרהור הפסיכולוגי-פסיכואנליטי הציבורי את המבט האוונגרדי והמעז של פריזמה תרבותית זו המאפשרת להאיר את עבודת העומק של היצירה הזו מנקודת מבט חדשה.

בליבתה של היצירה הגדולה הזו טמון דבר מה המבקש את התפענחותו והוא, כך אני סבור, הניסיון העמוק להחליף את הזולת בעבורו. תמציתה של האמפתיה בהגדרתה המחמירה כהתחלפות אדם בזולתו, היא המובאת כאן, כמו לטעמי בכל יצירתו של גרוסמן, למבחן נוסף ואולי פרדיגמטי: היכולת להיות אחד לא רק בשניים אלא בשלושה, המייצגים את האינסוף. בבחינת אם שלושה יכולים להיות אחד, כך גם כולנו יכולים.

רוצה לומר, האם ייתכנו חיים בהם לא רק שאחד הוא אחד, ולא רק ששניים הם אחד, אלא אפילו שלשה אדיפאלית מובהקת ורבת זוויות היא אחד ? האם תיתכן אפשרות של הימזגות מוחלטת, שראשיתה בַּאשה אך היא הולכת ונמשכת גם בין גברים ? ואולי צריך לשאול – האם תיתכן הימזגות בקולקטיב, ואולי אף בין קולקטיבים ?

אורה אכן מבקשת להכריע את גורל בנה דרך היעמדותה כסרבנית בשורה, אך יותר מכך נדמה לי כי
היא מגלמת בהווייתה את הניסיון האנושי לחיות בשלשה כאילו הייתה לא טריאדה ולא שלוש דיאדות אלא מונדה אחת. אני אנסה להציע כי דבר מה המניע בתבנית העומק של גרוסמן הסופר, ואין אני מבקש לומר, חלילה, דבר על האיש דויד, הוא הניסיון האנושי לבחון את ממדיה העיליים של האמפתיה בגילוייה בחיי בני-אדם.

האופן בו חיים שלושת גיבורי הספר, אורה אברם ואילן, וכמו שאנו למדים גם אורה ועדה בראשית הדברים, ובעקבותיהם גם שני הבנים, אדם ועופר, הוא של מלֵאוּת רגשית, יצרית ויצירתית, חיים מלאי פסיכודינמיקה, אך שאיננה קובעת את גורלם אלא להיפך, מצויה בתוך הַכּוֹח המניע העיקרי של גורלותיהם והוא היכולת לחיות את חיי רעך.

היפָרְשוּת גורלו של אברם כרוכה בוויתור, ואברם מוותר לא רק בעל כורחו כי לא הוא הנבחר, על ידי אביו הנוטש, על ידי אהובתו החיה עם אחר ועל ידי ההגרלה שקבעה את חיי האיש שהוא תחת צלה של טראומה איומה. אברם חי חיי ויתור כבחירה אינטרינזית של קיום אתי. וכך גם אילן בעזבו את אורה עם בנם הקט, אדם, כי איננו יכול לחיות את חיי הזוג והאבהות של עצמו אם רעו, אברם, איננו מצוי בהם, והוא חי כך בעצם לא את חייו שלו אלא את חיי אברם - גבר בלא אהובת חייו ואב ללא חיים עם בנו.

ואופנות קיום זו הולכת ומתגלגלת לה גם לדור הבא, באופנות החסד שבו נרפאת ההפרעה הנפשית הכפייתית של אדם בשל אופן התייצבותו של עופר אחיו בעבורו, כמי שחי בעצמו את מחלת אחיו ומחלץ אותו מתוכה.

אבל גבישית ומזוקקת מעל לכול, אורה, שכול כולה בַּפסיכודינמיקה של החיים אך הוויית היסוד שלה חורגת מעבר לה אל חיים כזולתעצמי לכל הדמויות של חייה. האם זה מקרה שאין לאורה בת ? זו אורה שבאחת מנהמות לבה יודעת-אומרת: "לו הייתה לי ילדה הייתי יודעת איך הייתי אני ילדה, לפני שהכול קרה" . האם חיי אמפתיה בין אם ובת הם שיאו של הניסוי היצירתי והאנושי הזה ?

קולה של אורה הוא קול הקריאה ההולך מקצה הארץ הנוראה והיפה הזו ועד סופה, קולו הקורא של הסופר כזולתעצמי דרך קולה של אורה, או של אורה כזולתעצמי דרך קולו של דויד גרוסמן, קולם של הקוראים, קולה של הקריאה.

הארת סיום
ניסיון עמוק ומתמיד זה לבחינת היתכנותו של הקיום האמפתי הוא בבסיסו קריאה לקיום אתי, לא כהגדרתה של הפסיכואנליזה הקלסית כציפוי רעוע על אופיו האטוויסטי, חייתי, של האדם, כפי שסבר פרויד, וסוברים רוב מניינם של הפסיכואנליטקאים גם כיום, אלא כממד אינטרינזי לאדם, הקורא לו לשוב, כפי שמעזה להאמין פסיכולוגיית העצמי, אל חזון הסולידריות האנושית, האחריות האתית והאמונה בטוב.


ומאחר וזהו, על פי הצעתי אליכם כאן הערב, בהזדמנות יקרה זו של המפגש עם דויד גרוסמן, קולה של העמדה האמפתית כַּאלמנט הנקבי של היקום, אני מבקש, לְסיום , לַשוּב וְלקרוא בַּשוּרוֹת האלמותיות מספר הדאו של לאו דזה:



התוכל להיות נקבה ?
אור בהיר נוגה בכל –
התוכל להיות באין עשייה ?
מוליד אותם,
מטפח אותם,
מולידם ואינו עושם קנינו,
עושה למענם ואינו בא בתביעות,
מקַיְמָם ואינו רואה עצמו שליט עליהם:
לזאת יקרא סגולת האופל.


תודה לכם על הקשבתכם הטובה



שורש דצמבר 2008


חזרה למעלה

דף הבית | מי אנחנו? | פעילויות האיגוד | הרשמה לאיגוד | קבוצות דיון וקריאה | מקורות | מה חדש? | כתבו לנו איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, ת.ד. 115 משגב דב 76867Design by Raz Schwartz

 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים