מתוך יום העיון לכבוד צאת ספרו של
היינץ קוהוט

פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם


המנחה, ד"ר חזי כהן:

לפני 50 שנה נשא קוהוט הרצאה לציון 25 שנה לקיומו של המכון הפסיכואנליטי בשיקאגו והוא קרא להרצאתו: אינטרוספקציה, אמפאתיה ופסיכואנליזה. כעבור עוד 25 שנה, בשנת 1981, לכבוד טקס מלאת 50 שנה למכון בשיקגו כתב קוהוט הרצאה נוספת שקרא לה: אינטרוסקפציה, אמפתיה ומחצית המעגל של הבריאות הנפשית. הרצאה זו הוא לא קרא כיוון שהוא נפטר לפני קיום הארוע וההרצאה בעצם הוקראה על ידי בנו. בהרצאה הזו, השניה, הוא מצר על כך שלא הובן 25 שנה קודם לכן ומנסה לחבהיר שוב את רעיונותיו. והנה אני מרגיש שחלפו עוד 25 שנה מאז ההרצאה השניה ועדיין אנו עדים לקושי לקבל את מה שנראה כמובן מאליו. קוהוט מסיים את הרצאתו זו באלה המלים: "ועתה כיצד תוכל האנליזה לשוב לעצמי הגרעיני שלה, להתקדם למילוי ייעודה על ידי מימוש תכנית הפעולה המהותית שלה. היא תוכל לעשות זאת רק אם תוכל לבצע את הצעד ההתפתחותי המכריע של ההפנמה הממירה המלאה של הזולתעצמי ההורי הגדול של עברה. אם תצליח במשימה זו, היא תוכל לעשות מה שהיא חייבת כדי להישאר חיה, להגיע לשיאה בטרם תשקע: עליה לִפְנות מִחֶקֶר פרויד לחֶקֶר האדם."

דומני שרענן הוא זה שלקח לפני שנים את אמירתו זו של קוהוט ויצק בה הרבה תוכן פרי חשיבתו המעמיקה והמקורית. אני סבור שרענן קידם את הפסיכואנליזה ככלל ואת פסיכולוגית העצמי בפרט לא רק באמצעות מסגרות ארגוניות שהוא הקים – דוגמת האיגוד הישראלי לפסיכולוגית העצמי ולחקר הסובייקטיביות ולא רק באמצעות הקמת תוכנית לימודית ייחודית במסגרת אוניברסיטת תל אביב – אלא בעיקר על ידי כתביו המאלפים. אכן חקר האדם הוא זה שעומד במוקד פעילותו של רענן הן בקליניקה והן בחשיבתו ובכתביו. המבואות שכתב לתרגומים לעברית של משחק ומציאות של ויניקוט ולספר כיצד מרפאת האנליזה של קוהוט הם דוגמאות מובהקות לכתיבתו של רענן. עתה אני מצפה בכליון עיניים למבוא שהוא יכתוב לספר שהוא בעצמו יכתוב.

היריעה של התייחסויותיו היא כה רחבה וכה מעמיקה שבאמת עדיף שאשתוק ואתן לו את רשות הדיבור.

יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות
רענן קולקה:

I wish to start my talk with a special and grateful greeting to our dear guests, Anna and Paul Ornstein, whose friendship is precious and inspiring for all of us for a long time. Whenever we meet, you Anna, persistently and warmly continue to ask me what were the roots of my initial engagement with Self Psychology, and I, still embarrassed, give you each time a different answer, answers which hopefully are gathered through all this years to some significant narrative. My contribution to our meeting this morning is probably my most profound echoing response to your challenging quest for me.

אני מבקש לשאת ברכה מעומק לבי לחברי, צילי זוננס ואלדד אידן, שמעשה הרקת ספרו של קוהוט לעברית אותו נטלו הם על עצמם באומץ-לב, באומנות וברכות גדולות הוא מעשה של חדווה בעבור כולנו.

תודות חמות לפאני, לאליענה ולכל בית תולעת ספרים שבהוויית זולתעצמי רואה לספרו של קוהוט, חברו למפעל המשותף להם ולאיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, על שהן ממשיכות להעז ולהסתכן בסכנות של קמח למענה של רוח אדם.

לקהילה הגדֵלה של מי הרואים בהגותו של קוהוט קורת גג רוחנית לעשייתם הטיפולית, שבמהלכן של השנים הללו הפכה לאחד המרכזים התוססים והיצירתיים ביותר של פסיכולוגיית העצמי, תודה גדולה על היותכם.

וחביבים, לא אחרונים, לתודתי, כל מי שטרח בהכנתו של היום הזה, למשתתפים שעל הבמה ולחזי בראשם שניאות בנדיבותו הרבה להנחותנו בדרכו הטובה, ולכם כולכם שבאתם להיות שותפים לשמחה צנועה של מעשה נכון.


הממד הרוחני בפסיכואנליזה
תרומתה של פסיכולוגיית העצמי


פתיחה:

אין זה מקרה אולי שבהקדמה של ארנולד גולדברג לספרו האחרון של קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה? הוא מספר על חבר אשר ניסה להכין את קוהוט לתגובות הקהילה הפסיכואנליטית על ספרו, ואִזכר את נבואתו של ויליאם ג'יימס על תגובת העולם האינטלקטואלי והאקדמי לספרו על החוויה הדתית לסוגיה – מחקר בטבע האדם אשר נכתב ב-1902:
"תחילה יאמרו שכולו שגוי, לאחר מכן – שהוא חסר חשיבות וטריוויאלי, ולבסוף – שידעו כל זאת מאז ומתמיד".

ייתכן כי לא רק על התגובה הציבורית לקוהוט דבר אותו חבר, אלא גם על איכותו של החומר המעורר תגובה שכזו, איכות המאתגרת את המדעיוּת הפסיכואנליטית עם מימדיה הרוחניים של האישיות האנושית ועוד יותר מכך של הפגישה הנפשית בין אדם לזולתו.

ואם בספר הראשון דברים אמורים, הרי על הספר שלפנינו על אחת כמה וכמה נכונים הדברים, כי הוא ספוג לפני ולפנים בסוגיות שהגדרת הרוחני שורה עליהן.


האדם המיסטי

לפני כחמש עשרה שנה כאשר הצעתי כי האדם הבא אחרי האדם האשם ואחרי האדם הטרגי יהיה האדם הנִמְזָג, האדם המיסטי, ידעתי כי אני צריך לוותר בשלב ההוא על התעקשותי על המושג הרוחני הזה. כאשר העמקתי אז בסוגיית הרוחני בפסיכואנליזה גליתי למרבה שמחתי כי בתוך ההיעדר הגדול, אי שם בשנת 1948 בכנס של היונגיאנים באיטליה הרצה אריך נוימן את הרצאתו המדהימה על האדם המיסטי, אשר בשל הישארותו בגרמנית, שפת כתיבתו, לא הגיע לתודעת ציבור רחב יותר ובתוכו גם אנוכי.

באותם ימים רחוקים עוד בקשתי מאבי כי נשב יחדיו בהזדמנות, לכשאשיג עותק למאמר, כדי לזכות בתרגומו של אבי ליצירה נדירה זו, הזדמנות שבקשתי לעצמי גם כרגע של הימזגות בטרם ייאסף הוא עצמו אל האינסוף; אך זרימתם של החיים לא הביאה למימושה של אותה משאלת לב, וראו זה פלא, לפני זמן לא רב, כמעט לרגל יום העיון הזה מבחינתי, יצא לאור תרגום המאמר לעברית.[1]

האדם הוא הומו מיסטיקוס במהותו, מציע אריך נוימן, דהיינו הוא נוגע ביקום לא רק כְּבְּרוּאוֹ אלא כְּבּוֹראוֹ, הוא נוגע ביקום לא רק כאובייקט בתוכו אלא כגרעינו של היקום. החיפוש המתמיד של האדם אחר הפן החבוי של העולם הנִגְלֶה, אחר הדבר המוחלט כשלעצמו, הוא איכותו הרוחנית. כאשר נוצר המפגש עם המוחלט, מפגש של התמזגות ללא הגבול המתקיים בין תופעות, בין האדם לעולם, זו היא ההימצאות בתוך הרוחני או המיסטי.


האם הפסיכואנליזה היא שדה רוחני?

בהתבוננות היסטורית על ההתפתחות הפסיכואנליטית כתפיסת עולם, ואולי על עצם הייעוד שלה כשליחת תרבות, ניתן למצוא בה את מה שאציע להגדיר כתבנית העומק - בין הגלוי לבין החבוי. במובן זה נדמה שהפסיכואנליזה מופקדת בתוך הציביליזציה העכשווית על הניסיון להציב מול ממדיה הגלויים של הנפש, את ההתבוננות על ממדיה החבויים של ההתקיימות האנושית.

בשרטוט שאתווה בקצרה ובאופן סכמאטי בלבד, ניתן למַצֵב את שלוש התחנות ההיסטוריות במהלך הפסיכואנליזה בהן מתגלמת האבולוציה של תבנית העומק הזאת:
התחנה הראשונה היא, כמובן, תגלית הענק של פרויד, מולידה של הפסיכואנליזה, שבתגלית הוירטואוזית של הלא מודע טִלְטֵל את הציביליזציה המערבית באשר לתפיסתה את ההכרה האנושית, ואני מדגיש את המושג - ההכרה האנושית, מאחר ומהותה של התגלית המהפכנית של פרויד הייתה אפיסטמית.

התחנה השנייה מגולמת בשנות יצירתם המאוחרות יחסית של ויניקוט ושל ביון. שני הוגים אלה העזו להציע משהו שהוא מעבר לדיכוטומיה שבין הגלוי והחבוי כמוסדרת רק על ידי היחס בין המודע והלא מודע. ויניקוט, על ידי אזור הביניים או על ידי המרחב הפוטנציאלי שהם אינם אזורי תָוֶוך בין העולם הפנימי ובין העולם החיצון, אלא הוויה ייחודית שהיא מֵעֵבֶר לחלוקה הדיכוטומית של מציאות פנימית וחיצונית.

וביון, אשר על ידי ההחלטה, שנדמה כי קרעה אותו מן העולם הקלייניאני, גם של הקלייניאנים המסורתיים וגם של הניאו-קלייניאנים, כי את הדיכוטומיה של המודע והלא מודע יש להחליף ברצף חדש, זה הנע בין הסופי והאין-סופי. כשביון מדבר על כך שכאנליטיקאים וכבני אדם צריכים אנו לדאוג שהסופי לא יחנוק את האין-סופי, הוא מציג בפנינו, למיטב הכרתי, תוכן חדש לתבנית העומק היסודית של הפסיכואנליזה, שבה הגלוי והחבוי אינם בהכרח זהים עם המודע והלא מודע, והתוכן המגדיר אותם ניתן להַתְמָרוֹת אבולוציוניות בעלות איכות אונתולוגית שיתגלו בשדה הפסיכואנליזה.

והתחנה השלישית, שלכבודה אנו מתכנסים הבוקר, מגולמת בגרעין הגותו של קוהוט. דרך מושג האמפתיה המגדיר את עצם השדה הפסיכולוגי , ודרך המושג של זולתעצמי ( selfobject) המגדיר את אופן התממשותה של אמפתיה כהתרחשות אנושית, מציע קוהוט צורה חדשה לתבנית העומק הפסיכואנליטית, העוסקת בטבורה של אוריינטציית הנפרדות, או אולי אף יש לומר, בליבתו של מיתוס האינדיבידואליות.

נדמה, כי ההעזה ההגותית האחרונה של הפסיכואנליזה מציבה את הרעיון כי מתחת לתוֹפָעַתיוּת של נפרדוּת, זו הקובעת את המופע הנבדל של כל יחיד, מתרחשת הוויה שהפיסיקאים קוראים לה תְאוֹמוּת קוונטית או שזירות (entanglement) והבודהיסטים קוראים לה בין –הווייתיות (inter-being) , דהיינו רקמה אחדותית שבה גופים הנראים כלפי חוץ כמוֹפַעים נפרדים, הם בעצם אפילו לא ביטוייה השונים של אותה מציאות, אלא הם התרחשותה של הוויה אחת.

צורתה העכשווית של תבנית היסוד הפסיכואנליטית מציעה, אפוא, כי הגלוי הוא תופעת הנפרדות, המצב בו שניים נמצאים באינטראקציה נפשית כזו או אחרת. והחבוי בתבנית העומק הוא אותו ממד הווייתי שבתוכו אנחנו איננו ישויות נבדלות אלא במבען המוֹפָעִי, בעוד בטבענו האינטרינזי אנחנו כּוּלִיוּת אחדותית שאיננה ניתנת לכל דוּאליוּת שהיא. איכותה זו של התחנה האבולוציונית האחרונה במסעה של הפסיכואנליזה מציב אותה כמחויבות אתית.[2]

ההליכה אל האינסוף וביטול הדואליות הם מהלכים טרנסצנדנטליים המוליכים את הפסיכואנליזה לעיסוק מלא במוחלט.

התבוננות היסטורית על ההתרחשות הפסיכואנליטית מאפשרת לנו למתוח את קו פרשת המים בין אנליטיקאים ואסכולות פסיכואנליטיות המתייצבים באופן מובהק לחלוטין מאחורי העמדה הקנטיאנית המפוארת, זו המאמינה בקיומו של המוחלט אך גוזרת על האדם, כמו על כל יש קיים, את מופרדותו מהמוחלט, לבין אנליטיקאים ואסכולות המעזים לומר בבטחה כי המטפיזי שוכן בו באדם והוא נתון לנגיעה. או בניסוח נוסף – בין השקפת עולם בה האדם עומד לגורלו כמנותק מן המוחלט, והתפתחותו האנושית ובריאותו הנפשית מותנות בהסכמתו להשיל מעצמו את משאלתו הטרגית להיות אחד עם המוחלט, לבין האמונה כי האדם הוא אחד עם הכוליות, והשרייה בתוכה נתונה לו, ובלבד שיהיה נכון לוותר על התקיימות-עצמי מובדלת, נפרדת ואינדיבידואלית.

הפסיכואנליזה נחלקת אולי בממד זה בין תיאוריות רציונליות, כמובן זו של פרויד, שנאבק כל ימיו על מכובדות מדעית של פוזיטיביזם רציונליסטי, לבין תיאוריות שבהן המיסטי איננו ניגודה של הרציונליות אלא כדבריה המאתגרים של קריסטבה – 'הרחבתה של הרציונליות'. ולנוכח ההרחבה הפוטנציאלית הזו אנו לְמֵדים כי פסיכואנליטיקאים שונים במידת האופטימיות-פסימיות שלהם בנגיעה במוחלט, בְּהֶיוֹת בַּמוחלט, ואולי אף להיות המוחלט. בעוד מלאני קליין פסימית עד כדי כך שהיא חפה מכל עמדה מטפיזית, דהיינו, איננה מקבלת אלא את היש ולא את המרחב ממנו הוא נברא ואליו הוא שב ומתכנס להפצעתו הבאה, הרי לאקאן הוא אבירה הבלתי מעורער של הפסימיות הפסיכואנליטית באשר ליכולת האדם או תודעת האדם להיות המוחלט. והוא מציע כי המשאלה לכך היא הפנטזמה שעל כל ילוד אישה לַחֲצוֹת על מנת לגדול להיות אדם, על מנת לשמור על בריאות נפשו ועל מנת להיות אדם יוצר, וכל הישאבות אל המוחלט הינה אסון אישי או קולקטיבי של פרוק פרברטי או פסיכוטי.

אלה הם ויניקוט, ביון וקוהוט המשרטטים בתוך תחומיה של הפסיכואנליזה את ממד החריגה אל המוחלט. את ההעזה לומר כי תודעת האדם במפגשה המחויב והמתייצב למען זולתה היא עצמה המוחלט.

במאמרו האחרון, אותו כבר לא זכה להציג בחייו ורק הוקרא בפני המכון האנליטי בשיקגו על ידי בנו ב-1982, כותב קוהוט בשורות הסיום:
"הפסיכואנליזה עודה בחיתוליה... (והיא) נגעה אך בקושי במעטפת החיצונית של המסתורין המרתק של האדם"

אם תרצו, אפוא, המוחלט הוא חייו של האדם במסתורין, ואם תבנית העומק בין הגלוי לחבוי היא המגדירה את הפסיכואנליזה הרי אפשר אם כך לכנותה ללא היסוס כתורת סוד, תורת הנסתר. אולי אחות תאומה של מדעים קונטמפלטיביים – מדעי הרהור, הרבה יותר מאשר אפילו מדעי הרוח, אכן, כפי הצעתם הוירטואוזית של צילי ואלדד – חקר רוח אדם.

יחסו של קוהוט למיסטי כמעט מתעתע, כאשר הוא עובר מהתנצלות על כך שמא יחשדו בו כי נכנס לְפַּרדס "ממלכת המיסטיציזם והסנטימנטליות", כפי שהוא מכנה זאת במילותיו שלו במאמרו האחרון על אינטרוספקציה, אמפתיה וחצי המעגל של הבריאות הנפשית[3], למלות הסיום המדהים למאמר על מנהיגות באסופה שלפנינו החפות מכל אפולוגטיקה:
"הייתכן כי תקום דת רציונלית חדשה, מערכת של רציונליות מיסטית שטרם נוצרה כמותה, שתוכל לתפוס את מקומן של דתות העבר? אין ספק שבתחילה דת מעין זו לא תקסום להמונים, אולם בראשיתן דתות חדשות כמעט תמיד הן למעטים (או אפילו לאחד בלבד?) אשר לאחר שנשבו בקסמה יכולים מאוחר יותר להיות מקור השראה לאחרים".

ולמי החרד מהשתלטותה של דתיוּת או אידיאולוגיוּת החבויות במלים אלה מוסיף קוהוט הרגעה זֶנית באיכותה כאשר הוא מדגיש בצלילות מזוקקת כי מדובר על –
"מיסטיציזם חסר תוכן, אמונה שהיא הלך רוח ומצבה של הנשמה"

קוהוט אמנם איננו מציע להמיר את הפסיכואנליזה, אך הוא מציב את ההיגד החמור שלפנינו כאתגר אנושי ודיסציפלינרי חד משמעי בעבורנו. ובתוך כך הוא מוסיף נדבך חשוב מאין כמוהו להגדרת המוחלט לא כקבוע נצחי אלא כַּרֵיקוּת הגדולה וכתנועת ההִשתנוּת המתמדת שהמטפיזיקה האסיאנית על גווניה השונים הניחה לפתחנו.

האם ההכרה המלאה בממד הרוחני בפסיכואנליזה ונגיעתה באדם המיסטי איננו מנחה אותנו להמיר את הכינוי המסורתי לו זכתה – "פסיכולוגיית המעמקים " כנוי שקוהוט עצמו אהב ביותר, בכינוי הולם יותר – "פסיכולוגיה של המרחב"? פסיכולוגיה של המרחב, למיטב הכרתי, היא פסיכואנליזה שאיננה רק דיסציפלינה של הנפש אלא היא אתיקה של הרוחני .


תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לממד הרוחני בפסיכואנליזה

אבקש להניח עתה בפניכם ארבע תרומות מכריעות העושות את פסיכולוגיית העצמי לפרדיגמה סוללת דרך בתיאוריזציה סיסטימתית של הרוחני בפסיכואנליזה.


תרומה I - העצמי והעצמיות
בעצם המעבר אל המושג האַ-מושגי של העצמי, ועוד יותר מכך של העצמיות, כפי שהעברית מאפשרת לנו, מוציאה פסיכולוגיית העצמי את הפסיכואנליזה אל המרחב הרוחני: מושגיות העצמי העבירה את הפסיכואנליזה מן המטפיזיקה של המיכניזם העסוקה במבניות הנפש אל אזורי חוויה והוויה בלתי מוּבְנים של הרוח האנושית. ובכך יכולים אנו לקבוע כי העצמי הוא ההעזה האופטימית לומר משהו על המוחלט, ועוד יותר מכך לומר כי הפסיכואנליזה עשויה לגעת בו.

לידתו של מושג העצמי היא בחקר הנרקיסיזם אשר כבר מראשיתו הוביל את קוהוט להציע מבט אחר לחלוטין על האנרגיה המניעה את הקיום. לא רק חלוקה אחרת של הליבידו מונחת לפנינו ולא רק קו התפתחות נבדל לעצמו, אלא זניחה מלאה של אנרגיה דחפית כשולטת בְּקיום עולם ואדם. מעמדו של הנרקיסיזם הוא של אנרגיה בלתי מטריאלית, אלא תודעתית- רוחנית שלה שני כיוונים: האחד דוחף והשני בעל איכות טֶלֶאוֹלוֹגית, מושך ומכוון.

הכנסתה של אנרגיה רוחנית לפסיכואנליזה היא מהלך מהפכני לחלוטין ששישים שנה קודם לכן כבר הביא לקריעתה של התנועה הפסיכואנליטית הבינלאומית עם פרישתו של יונג. כאשר ויליאם ג'יימס מנסח את המגע המיסטי עם המוחלט –
"כתהליך פעולה של ממש שמרץ רוחני זורם ובא לתוך עולם התופעות ומחולל בו התרחשויות פסיכולוגיות וחומריות",
דומה שכבר בראשית המאה הקודמת הוא ניסח את האנרגיה הלא דחפית שקוהוט מעז לשלבה בחשיבה הפסיכואנליטית.


גם אם בכל שלבי ניסוחה של המשנה הקוהוטיאנית הזיקה הסבוכה בין העצמי למודל הטופוגרפי של הלא מודע, הסמוך למודע והמודע, יצרה לא מעט תעתועי תיאוריה, בא ניסוחו הסופי של קוהוט בספרו האחרון כיצד מרפאת האנליזה? והציב את העצמי במעמד טרנסצנדנטי בעליל כאשר קבע כי העצמי מצוי 'מעבר לתודעה' (outside awareness). ואתם מוזמנים כמובן לראות כיצד העצמי באמירה זֶנית זו איננו מצוי מחוץ להכרה, בַּלא מודע, אלא מחוץ לתודעה, בַּרוח.

ויניקוט הציע במשחקיות פואטית כי :
"המלה 'עצמי' יודעת כמובן יותר מאתנו; היא משתמשת בנו ומצווה עלינו"

וקוהוט בחומרה פילוסופית מציע כי :
"העצמי הוא גורל, זו מלה שקלקלו אבל היא שם"

שני אבירי העצמי האנושי בפסיכואנליזה מציבים אפוא את העצמי במעמד של 'מלה' זה הלוֹגוֹס הבורא את היקום ומשיב רוח באפו של אדם הראשון.


תרומה II - חיפוש אחר המוחלט
במחזהו של יוג'ין אוניל - האל הגדול בראון אומר הגיבור המתבונן ומהרהר על חייו:
"אדם נולד שבור, חייו הם תיקון, חסד האלוהים הוא איחוי"

האם לא רק את האדם הטרגי והפרעת העצמי שבה הוא נתון בַּעולם החדש מנסחת אמירה מצמררת זו, אלא גם את שאלת המהלך לתיקונו, האלוהים? איני סבור כי קוהוט חשב על תיאולוגיה אלא על אותה דתיות מסוג חדש שעליה כבר נאמרו דברים קודמים.

וגם המלה תיקון איננה תיקון העבר כמו שמנסים לרדד ברדוקציה מזלזלת את המטריצה האמפתית במהלך המפגש בין נשמות בְּטיפול, כמו בַּחיים. אמירת החסד הזו מציבה כאן את התיקון במשמעו הרוחני, כמו זה שבקבלה.

המשגת המציאות הרוחנית של התמזגות עם האחד המוחלט, ונקרא לו כאשר נקרא, מצויה בפסיכולוגיית העצמי במטריצה המתקיימת בין מְשוּקַעוּת (immersion) - לבין מזיגה (merger). זו המטריצה המכוננת יחסי זולתעצמי בין מחויבות טוטלית של אדם להיות לזולתו קערת מרחב אמפתית שמתוכה הוא יפציע, בתוכה יִשְרֶה ואליה ישוב ויתמוסס.

המטריצה הזו שיסודה הוא ביטולם של הגבולות בין אני ואתה, היא זו שמבטלת את גבולות השבר האנכי שבאדם. האיחוי הפנימי נובע מביטולם של מחיצות האדם עם אלוהיו ועולמו.

אבל מה שבעיני הוא קריטי לנושא הרוחניות הוא הזיהוי של הזולתעצמי עם אלוהים.
אם ויניקוט אומר: 'אני הוא האלוהים', כאשר הוא מציב את שלוש המלים באות גדולה
God – Being – I am , קוהוט אומר: 'הזולתעצמי הוא האלוהים'. ושלא תעלה כלל על דעתכם הטעות כי ישנה כאן איזו יוהרה או אומניפוטנטיות נרקיסיסטיות; זוהי הפרדוקסליות בהתגלמותה – רק בהעמידו את זולתו כעולם ומלואו, כאלוהים, יכול הזולתעצמי להיות אלוהים. והוא יכול להיות כזה רק בדיבורו של המטופל, לא בישותו שלו! דווקא הביטול העצמי הוא הוויית האלוהות.

במאמר הפותח את האסופה שלפנינו, על אומץ-לב, פנינה הגותית בעלת רוחב יריעה רב השראה, שקוהוט מעיד כי היה לו חשוב במיוחד מבחינה אישית, הוא מתחקה אחר גלגולי העצמי של גיבורים-מקריבי-עצמם על נאמנותם לעצמי הגרעיני שלהם, ליבת ההוויה של אישיותם. וכך אומר קוהוט על הגיבור אשר גם חייו אינם חשובים יותר מאשר לִחְיוֹתם על פי האידיאלים של העצמי הגרעיני:
"במותו הפך הגיבור לַמוחלט"

המוחלט והמגע עמו כתמצית הממד הרוחני הם אפוא ליבת המסר של קוהוט בעבודותיו ההגותיות.

שאלה גדולה עולה מרעיון היסוד של קוהוט על האדם הטרגי: האם יש צורך למות כדי להגיע להגשמה נרקיסיסטית של העצמי הגרעיני מוּנְחֶה האידיאלים? ועוד יותר מכך, האם המגע עם המוחלט הוא טרגיות או חדווה?

הטרגיות איננה הכרח, היא רק פועל יוצא של שבר בין אדם למטריצה הקונטקסטואלית שבה הוא חי. ושלוש הן האפשרויות הנמתחות מן המודל העיוני שמציב קוהוט:

1. כאשר חברה כולה יוצאת למרחב רוחני היא עצמה נהיית חיה באומץ לבה, ואז האדם היחיד יכול אף הוא לחיות את העצמי הגרעיני שלו, ובחדווה .

2. אם הסביבה איננה מהווה מטריצה אמפתית של זולתעצמי לאדם, אבל הוא עצמו חי באומץ לב, אזי הוא יהא האדם הטרגי.

3. אם הסביבה איננה זולתעצמי אמפתי לאדם וגם אין הוא יכול לחיות באומץ לבו, אזי הוא חי חיי הישרדות ולא את ליבת העצמי שלו.


תרומה III - טרנספורמטיביוּת
גולת הכותרת של הרוחני אצל קוהוט הוא החריגה מצורות גולמיות של נרקיסיזם לצורות גבוהות, ועוד יותר מכך להתמרות, לטרנספורמציות. זהו המעבר שאני מציע לקרוא לו מהפצעה להתמוססות שגרעינה הוא התנועה מקיום אישי לקיום על-אישי משתתף בעולם.

בעוד שהלכידות במרחב והרציפות בזמן הם מרכיבי הפצעתו של העצמי, הרי בדיוק החריגה מפרמטרים אלה, ההתמוססות אל מחוץ לזמן ואל מחוץ למִבניוּת המרחבית היא האפשרות של קיום מעבר להוויה, קיום רוחני.

הבנת העומק של נקודת המבט הקוהוטיאנית על הנרקיסיזם איננה מגולמת רק בהחלפת עמדת יסוד שוללנית בהתבוננות מקבלת וחיובית של המושג ושל ההתרחשות האנושית שהוא מייצג, אלא בהכרה כי התחלפות זו קשורה לתנועה הקיומית של האדם מזכאותו להפצעה, להגדרתו העצמית כיחיד וכקולקטיב, אל משאלה אינטרינזית להתמוססות, לחריגה מן העצמי כַּהישג הגבוה ביותר של אנושיותו. זוהי עמדה אנליטית ואולי אף תרבותית ראשונה אשר איננה מפצלת בין נרקיסיזם ללא נרקיסיזם אלא מציבה את ההתפתחות הנרקיסיסטית עצמה כמהלך שבין נרקיסיזם אישי לנרקיסיזם על-אישי משתתף בעולם. זהו מהלך המַבְנֶה את האתיקה כאורגנית לַרוח האנושית, ולא כתוצר משני של הציביליזציה הכפוי על האדם.

במלים אחרות ניתן להגדיר את הממד הרוחני כתהליכי ההתמוססות של העצמי המגובש והנרקיסיסטי למצב האדם המכוּנֶה על ידי בתוך הפרדיגמה של פסיכולוגיית העצמי – עצמיות, או כפי שקוהוט כינה את הטרנספורמציות הנרקיסיסטיות כדרגות שונות של התעלות לנרקיסיזם קוסמי. קוהוט ידע כי בכך הוא נוגע ברוחני ואף התייחס לכך ישירות באמרו כי הנרקיסיזם הקוסמי אפוף ב- "הדרת קודש כמו דתית".

צריך לומר כי קוהוט ממקד את התנועה האבולוציונית הזו מהעצמי כשלעצמו ולעצמו אל המרחב הקוסמי בעבור העולם, במוּכנוּת לויתור על העצמי הגרנדיוזי, המתאפשר דרך ההימזגות המלאה עם האידיאלים אותם הוא מכנה בפשטות צלולה - "גרעין הווייתו הפסיכולוגית של האדם".
אלה האידיאלים אפוא המאפשרים את החריגה מד' אמותינו אל המוחלט. ואני רוצה להוסיף למשפט זה פרפראזה שאני מאמין כי היא גם בשמו של קוהוט ולומר כי האידיאל העליון של האדם הוא זולתו!

אותנטיות ואומץ לב
מתוך הרכיב הטרנספורמטיבי במשנה הקוהוטיאנית הרשו נא לי להידרש לשאלת הזיקה בין אותנטיות לאומץ לב ולהציע את התובנה הבאה:

אותנטיות היא נאמנות להפצעת העצמי ולשמירה מתמדת על הקוהסיביות שלו. האותנטיות שייכת אם כך לפורמציה של העצמי, ואני מציע לכנותה כנאמנות לנפשי.

אומץ הלב הוא הנאמנות להתמוססות לעצמיות. אומץ הלב שייך אם כך לטרנספורמציה של העצמי, להתפתחות הנרקיסיסטית לטרנסצנדנציה, ואני מציע לכנותו כנאמנות לרוחני.


אני סבור כי במשנתו קוהוט מציב בפסיכואנליזה דבר מה המצוי מעבר לפרדיגמטיות המשתנה מזמן לזמן; מה שאיננו משתנה הוא ההכרה כי רק מהלכי התמרה של נרקיסיזם גולמי דרך אפיק האידיאליוּת לאזורי הנרקיסיזם הקוסמי הינם מוליכים לשוני איכותי ברוח האדם, והדבר יושג דרך דת רציונלית חדשה של אופנות חשיבה מיסטית. טענתי, המשונה משהו, על קוהוט הרציונלי, היא כי בגרעינה של אישיותו טמון היה חוט דק ואמיץ של רוחניות חסרת תוכן, שהיא גם אשר הובילה אותו להתמרה של דתיות ואתניות, שרבים כל כך בינינו כה נבוכים בהופעתה אצל קוהוט, לדת של חשיבה מיסטית חסרת תוכן, של מצב נפש של אמונה.


תרומה IV - מהות ועומק השינוי באדם

מהי העזת השינוי המתאפשרת?בפסיכואנליזה שאיננה מונחת על בסיסה הרוחני של תודעת האדם ושל מפגש תודעות, השינוי הוא מניפולציה של חומר, שגם אם הוא גולמי וגם אם הוא כבר מובנה, תמיד יישאר שינוי במה שכבר ישנו. הממד הרוחני הוא ההעזה לשנות את מה שעוד איננו!

לפני שבועות אחדים בכנס סופרים בינלאומי שהתקיים בניו-יורק נשא דוד גרוסמן דברים היורדים לחדרי בטן ולב בהם הפציר בצעקה שקטה:
"אל לנו להיוותר בתוך הייאוש של הקיים אלא להניח כי ישנה אפשרות פוטנציאלית שעדיין איננה קיימת בלעדינו".

זהו המעבר החורג אל העזת שינוי בסדרי גודל אחרים לחלוטין. אין זה אומר כי השינוי מן האיכות הזו הוא גדול בממדיו המיכניים, מטריאליים, לעיתים קרובות דווקא ההיפך הוא הנכון: זהו שינוי שגודלו החומרי הוא זעיר ובלתי נראה לעיתים קרובות, והוא בלתי נראה במהותו כי הוא נעדר נרקיסיוּת ועל כן בלתי נראה ובלתי זקוק להיראות. זהו המעשה הרואה את האחר, את הזולת, זהו המעשה הנובע מתוך התמוססותו של העושה שעל כן ניראוּתוֹ שלו איננה יסוד המעשה.

וכך כותב עוד גרוסמן בדבריו בכנס ההוא:
"לפעמים בתוך יום העבודה שלי, אחרי כמה שעות של כתיבה אני מרים את ראשי וחושב: הנה, ברגע הזה עצמו, יושב סופר אחר שאפילו אינני מכיר אותו, בדמשק או בטהרן , ברואנדה או בדבלין וכמוני הוא עוסק בעבודה המוזרה , המופרכת המופלאה של בריאה, בתוך מציאות שיש בה כל כך אלימות וזרות, אדישות והצטמצמות. הנה, יש לי בעל ברית רחוק שכלל איננו מכיר אותי אבל ביחד אנו טווים את רשת הקורים הערטילאית הזו, שאף על פי כן יש לה כוח אדיר, כוח של שינוי עולם ויצירת עולם. כוח של דיבוב אילמים ושל תיקון, במובן העמוק, הקבלי של המילה."

לפני שנים, כבר די רבות בינתיים, כאשר הבאתי לשיח האנליטי בעברית את המלה בריאה, כהתרחשות טיפולית אנליטית המתאפשרת דרך מצבי האמפתיה הגדולים, היא עוררה ביטויי רגש כמעט אלימים כלפיה, בשל חשש ליוהרה אומניפוטנטית או לנרקיסיות אישית, אך לאמתו של דבר למיטב הכרתי הייתה ההתקפה האינטלקטואלית והרגשית על שימוש במלת הקדושה הזו, תגובת חרדה מן ההצעה הפשוטה, הצנועה ומלאת חרדת הקודש הגלומה בה, להעז ולחרוג אל ממדיה הרוחניים של הפסיכואנליזה. נושא גודלו של השינוי הטמון בחובו של מפגש אדם עם זולתו מתוך חמלה המוליכה להתייצבות מוותרת בעבור הזולת הוא העומד על הפרק. האם נסתפק בהזזת הקיים או נעז להַנְבִּיע את הלא קיים עדיין.

כאשר הרֹעַ והזדון, השבר והאסון הם חומרי היש המצוי, ההסתפקות בַּתנועה שְבַּחומרים הקיימים איננה יכולה אלא להיות התפלשותו של האדם באותם חומרים, בַּמציאות כמו בַּטיפול האנליטי, ומול חומרים אלה אין אלא לומר כי מן הראוי להעז ולחרוג מהם אל עבר חומר אחר, זה אשר יכול להיברא, זה אשר עליו להיברא.



תרומה V - הפוליטי והרוחני
אינני יכול לסיים דברים לכבוד הספר שלפנינו בלא לעמוד משתאה על גודל הלהט של קוהוט לא רק להגיע ליישומה של משנתו לתחומי דעת ורוח אנושיים, אלא להפוך אותה למשאב רוחני ולמנוף ממשי לשינוי בתחומי חייה של התרבות והציביליזציה האנושיות.

האם יכול הרוחני לשכון במחיצת הפוליטי, האין זה אוקסימורון החותר תחת כל געגוע אוטופי?
נחישותו הבלתי נלאית של קוהוט להגיע לשורשי ההתרחשות הדמונית של הנאציות וזוועותיה ספוגה בכל עמוד מעמודי הספר, וגם בכך הוא ניצב בנבדל מפרויד שהסכים מתוך גאווה לא מסותרת לא להיות יכול להבין את האנטישמיות. האם גם לשם כך, לשם המשימה האמפתית הבלתי אפשרית הזו כלפי גרמניה, הגרמנים ואפילו כלפי היטלר, רוקן קוהוט את מוצאו האתני והדתי כדי להגיע למדרגה של נרקיסיזם קוסמי על-אישי ועל-קיבוצי? כך אני מציע לנו לראות את האיש, לא בהכרח כנושא כשל אישי מטריד אלא כנושא מאמין של געגוע להתמרה קוסמית.

את אחת משיחותיו המפעימות עם הביוגרף לעתיד שלו, עורך הספר, צ'רלס סטרוזייר ( יש צורך בניצוץ של הומור כהגנה מפני טירוף) הוא מסיים באמירה הנוגעת גם לנו –
"אין לנו מנוס מלהביט על הפגיעה הנרקיסיסטית של אויבינו: שוב ושוב החל בקפטן אחאב ועד למיכאל קולהאס ולפלשתינאים היום, אנשים ירחיקו לכת במידה יתרה כדי לסלק פגיעה נרקיסיסטית. אנשים אלה היו מתים ובלבד שלא לחיות בבושה. עלינו לחקור זאת בקור רוח ובלי משוא פנים. מה עוד תוכל לעשות. אין לך ברירה אחרת".

באופן זה מסיים קוהוט את העמדה האמפתית כלפי הנאצים והאומה הגרמנית, ומציב, אולי לא לגמרי במודע, מעין משוואה דווקא בין הנאצים לפלשתינאים, שאת שניהם צריך להבין. האם כיום כאשר גם מבקרינו הגדולים וגם, תודה לאל, אנחנו עצמנו רואים בנו קירבה מסוכנת לאובדן גמור של היכולת לאמפתיה, האין גם אנו זקוקים לאמפתיה להבנת הפגיעה הנרקיסיסטית שלנו ההופכת אותנו לבעלי זעם נרקיסיסטי שההליכה למלחמה כְּפתרון לוֹ כל כך זמינה לַעם כמו גם למרבית מנהיגיו?

וכך ממשיך קוהוט ומוסיף קורטוב של אופטימיות לשכינתו של הרוחני והפוליטי תחת לקורת גג אחת:
"אני מאמין כי אפשר שהבנת העוצמה והמשמעות של זעם נרקיסיסטי, פישרה של פגיעה נרקיסיסטית לגבי יחידים ואוכלוסיות – כשכול זה מסתנן דרך האוניברסיטאות אל כותבים בעניני מדע אל העיתונים ואל אמצעי התקשורת הפופולריים – עשוייה לטווח ארוך וייתכן שלאו דוקא ארוך מדי, לחולל השפעה מועילה על מסוגלותנו לשאת פגיעות נרקיסיסטיות מבלי להזדקק לזעם רצחני, מבלי שיהיה עלינו להיוותר לעד בלתי מסוגלים לפשרות".

מי אם כך יהא זה האחראי על ראיית הפגיעוּת? אויבִי כלפַּי או אני כלפֵּי אויבִי? אם נבקש לַחֲצוֹת את הדברים כפשרה לא נגיע לכלום, אם נתעקש על הדדיות רציונלית וצודקת נעלה בכפות ידינו רק חרס שבור, ורסיסי השבר יהיו אנו וזולתינו גם יחד! רק אם ניטול על עצמנו את ראיית הדברים מתוך אמפתיה נוכל להתניע דבר מה אחר. ואויבִי? מה יהא על האמפתיה שלו? גם זו תנבע, בזמנה.

האם אנו כולנו, בכל אתר ואתר ובכל זמן וזמן, אמונים על המחויבות הזו של עמדה אמפתית דווקא למי שעצמי הקבוצה או העצמי האישי שלו שבורים ומוּעדים לאימוצה של הגנה חלולה כדי לרפא ריפוי-לא-ריפוי של העצמי השבור שלהם? כן, אומר קוהוט בלא היסוס ומלותיו שלו אינן מצריכות כל תוספת:
"הנוכל לבנות גשר אמפתי אל מי שביצעו את הזוועות האלה? מרגע שנוכל הם יחדלו להיות תרבות פסיכוטית. איני יודע אם נוכל. אני חושב שעד כה איננו יכולים; הדבר קרוב מדי. אך לא הייתי אומר שבעיקרון עלינו להסכים כי הדבר אינו אפשרי. בעיקרון על הדבר להיות אפשרי".


לשאלת הרוחני ומנהיגות
קוהוט מייחס חשיבות עליונה לאופני הזיקה בין ציבורים להנהגתם מאחר והמנהיג הוא זולתעצמי של תרבות הצריך להיות מקור לחווית זולתעצמי רוֹאֶה לציבור ועוד יותר מכך מקור לחווית זולתעצמי של הימזגוּת עם אידיאליוּת ראויה.

הקשר של מנהיגות לרוחניות הוא בכך שהיא איננה מצויה שם בעבור עצמה, מנצלת את הציבור כזולתעצמי לצרכי העצמי שלה. הרוחני בהנהגה הוא התייצבותה המוחלטת כזולתעצמי לקולקטיב. בין שכזולתעצמי לגרנדיוזיות פגועה ובין כזולתעצמי להימזגות המשוועת לאידיאל. כי זאת לדעת, קולקטיב כיחיד זקוקים הן להזנה לשם הפצעתם הגרנדיוזית והן בעבור התמוססותם לעצמיות על-אישית.

השראתה של פסיכולוגיית העצמי ועקרונותיה על ההתבוננות ההיסטורית של קוהוט הובילה אותו לניסוחה של קביעה שלמרות מידת ההכללה שבה הוא בכל זאת מציב אותה ברהיטות גמורה:
תנועות קבוצתיות הרסניות מקורן בהתחברותם של עצמיים גרנדיוזיים שנשברו לעצמי הגרנדיוזי הארכאי של מנהיג המציע כביכול את העצמי הגרנדיוזי שלו לשימוש הקבוצה אך משתמש בה כזולתעצמי רואה המאדיר (aggrandize) את הגרנדיוזיות שלו. קבוצות פוריות, לעומת זאת, מקורן בהתחברותם של עצמיים בקבוצה לעצמי המואדר (idealized) של מנהיג המהווה אידיאל ולא עסוק בגרנדיוזיות שלו.

ישנן אמנם מיני דקויות וריבויי תופעות אך זהו המודל העיקרי, המעמיד את הקבוצה הבנויה על הימזגות עם אידיאליות כבונה ואת זו המיוסדת על גרנדיוזיות כהרסנית. גם אם ישנן קבוצות הבנויות על גרנדיוזיות בשלה שאינן הרסניות הן בכל זאת עסוקות בנרקיסיזם ההפצעתי שלהן ולא בהתמרתו למפעלי יצירה, והתרחבות הרוח של הקבוצה ויחידיה לעמדת-על משתתפת בעולם.


לא מזמן ולא רחוק מכאן אמר דוד גרוסמן את דברו המהדהד על מנהיגות חלולה;
היה זה קוהוט שדיבר על מבנים מקוריים של העצמי ועל מבנים מפצים בעלי ערך זהה למקוריים, אך הוא גם דיבר על עצמי שבור נעדר מטריצה אמפתית ההולך ונאסף אל תוך מבנה הגנתי – לעצמי כזה קרא קוהוט עצמי חלול. המלה לא הגיעה למדרגה של מושג תיאורטי שלם ונותרה רק כמלה מתארת, אך קשה שלא לראות את שאלת המנהיגות כקשורה לאופן העצמי של יחידים ושל ציבורים.


אך חזונו של קוהוט מרחיק ראות אף יותר:
קוהוט סבור כי בהינתן מוּעדוּתוֹ של האדם לזעם נרקיסיסטי הנובע מעצמי שבור הנוטה לפרגמנטציה, ובהינתן כוחות ההרס המצויים בידי האדם נתון גורל האנושות בידי הנהגה שתהיה מקור של התמרה לנרקיסיזם הגולמי של הציבור זה אשר ממנו נובעות סכנות ההרס הגדולות ביותר. מיהו המנהיג העשוי לעמוד במטלה האבולוציונית הזו של עצמי האדם ועצמי הקבוצה?
"זהו האיש יוצא הדופן שהגיע לפתרון פנימי חדש שיוכל לסחוף אחריו את השאר. התמזגות עם אופנויות חשיבה מיסטיות עשויה להוליך לשינוי פסיכולוגי, ואולי אף ביולוגי, מרחיק לכת של האדם".

אני יודע עד כמה קשה לעיכול אמירה שכזו שבה ניתן לתלות כל רעה חולה של מתנשאים גרנדיוזיים שבורי עצמם העלולים לסחוף אחריהם ציבור מועד לפרגמנטציה, אך זוהי בדיוק היעמדותו אמיצת הלב של קוהוט – המזקקת את ההבדל הקריטי בין נרקיסיזם גולמי המוליד את נַבְלוּתוֹ של האדם בכל אימתה לבין נרקיסיזם מותמר העשוי להוליד את המעבר הבא בפסיכולוגיה האנושית, אל התקיימותו של האדם המיסטי.


ומה עלינו כאן, בקולקטיב שאנו?

למרות שאני סבור כי הקולקטיב הישראלי מצוי במצב של שבר עצמי כמעט כרוני ושעל כן הוא מועד לפרגמנטציה מסוכנת של ממש במצבי משבר המאיימים על הלכידות והרציפות שלו, ולמרות שהנטייה להימזגות עם מנהיגות הנגועה בגרנדיוזיות ושעל יכולתה להוות זולתעצמי של תרבות לַקולקטיב מוטל צל כבד, אני מבקש להציב מחשבה של אופטימיות הקשורה להרהוריו רבי ההשראה של קוהוט על זולתיעצמי של תרבות:

האם ייתכן וחוסנה של ישראל – מעבר לפחדיה הקיומיים והשברים בעצמי הקבוצה הישראלי – הוא בכל זאת תוצר של התקיימות מתמדת, בתוך משבריות כמעט כרונית, של תרבות שביטוייה הגרעיניים פרושים היטב על פני כל המרחב הציבורי? דהיינו, שהתרבות כאן מתקיימת בכל רמות
המנעד של הציבוריות הישראלית, הן ברמותיה הגבוהות מאד והן בביטוייה העממיים ביותר? אני מאמין שמשהו מכך אכן קיים כאן בינותינו, ושומר עלינו לא רק מפני הטירוף אלא גם משמר את פוטנציאל ההתמרה של כולנו, ואני מקווה כי התכנסות זו שלנו הבוקר היא אחד מביטוייה של מטריצה תומכת אופטימיות זו.

תודה לכם על הקשבתכם הטובה
ביבליוגרפיה ג'יימס, ו. (1902). החווייה הדתית לסוגיה. מחקר בטבע האדם. ירושלים: מוסד ביאליק, 1994.
גרוסמן,ד. (2007). כתיבה באזור אסון. תל אביב: מוסף השבת, ידיעות אחרונות, 4.5.07 .
גירסה עברית להרצאה בכינוס ארגון הסופרים הבינלאומי, ניו-יורק, אפריל 2007.
קוהוט, ה. (1984). כיצד מרפאת האנליזה? תל אביב: עם עובד, 2005.
קוהוט, ה. (1985). פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח אדם. הרהורים בגישה פסיכואנליטית חדשה. תל אביב: תולעת ספרים – איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, 2007.
ויניקוט, ד.ו. (1971). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995.

נוימן, א. (1948) האדם המיסטי. תל אביב: רסלינג, 2007.

קולקה, ר. (2005) בין טרגיות לחמלה. הקדמה בתוך: ה. קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה? תל
אביב:עם עובד, 52-13.
Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. New York: International Universities Press. _____(1977). The Restoration of the Self. New York: International Universities Press. _____(1982). Introspection, empathy, and the semicircle of mental health. In: The Search for the Self, Vol.4., ed. P. Ornstein. New York: International Universities Press, 1991, pp. 537-567.


--------------------------------------------------------------------------------

[1] בתרגומו של יואב ספיר ובעריכתו של אבי באומן, הוצאת רסלינג.

[2] בערב הפתיחה לשנת הלימודים המסכמת של התכנית "פסיכולוגיית העצמי והמעשה הטיפולי", המתקיימת בתכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, נשא ד"ר חזי כהן הרצאה שבה הלך באותם שבילים כאשר הציע התבוננות מרגשת על ממד האחדותיות בהתפתחות הילד ובטיפול האנליטי בו.

[3] בהתיחסותו לכך כי לא רק יחסי זולתעצמי בונים ומקיימים את העצמי אלא עצם ההתייצבות בעמדה של אמפתיה היא בעלת איכות מכוננת כשלעצמה. הייתה זו הכרה מכאיבה ומביכה לקוהוט שבקש בכל מחיר להותיר את ההבחנה בין אמפתיה כעמדה ניטרלית של אינטרוספקציה מושאלת לבין ההתייצבות המתחייבת של עמדת זולתעצמי. זהו אולי עוד מופע אניגמטי במשנתו של קוהוט שפתרונו יוצע בהמשך הדברים.
 
•  דברי פתיחה- דר' חזי כהן
•  דיברי מתרגמים-צילי זוננס ואלדד אידן
•  רענן קולקה - השקת התרגום של "פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם"
•  הרצאת אורח - פרופ' פול ה. אורנשטיין
•  הקדמה לנגינת הרביעייה מאת שוסטקוביץ
•  רענן קולקה - המימד הרוחני בפסיכואנליזה
•  מתוך "עד ראייה" - יהושע סובול
 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים