נא לגעת
לא על הלחם לבדו
יום עיון חוויתי נובמבר 2010
 
 
דברי פתיחה   -   רענן קולקה
 
בשבת האחרונה נכחתי בחגיגת יום ההולדת של נכדתי שהתקיים במעין שמורת טבע חקלאית בשולי הכרך הגדול, ולאחר למידה על אורחות החיות בחווה והשתתפות צנועה בטיפול בהן, לאחר משחקי החברה, צחוקי הבנות והתגוששויות הבנים, כולם ילדי כתה א', בני 6 , לאחר מבוכת נותני ומקבלי המתנות ולאחר העוגה והנרות, נקראו הילדים על ידי מדריכות המקום להתכבד ולשבת על ברכיהם ליד שולחנות נמוכים מכוסי מפות לבנות מחופות יריעות נילון עליהן שפכו המדריכות ערמות קמח, ערמה לילדה, ערמה לילד, נתנו בידיהן הסקרניות פיסות בצק ומערוכים בגודל ליליפוט ולאחר השרייה בקמח, הלישה והרידוד, ילד-ילד בתורו באו לפתח תנור הפחמים שהודלק מבעוד מועד והניחו על הטבון את פיסת בצקם שתהיה בתוך דקות ללחם-פיתם, ולא בא כדבר המתוק הזה לחיכם, ולא כי ניתן להם כדרכם של ילדים למרוח ממרח שוקולד על תנובת כפיהם המהבילה, אלא כי ידם הגיהה אל פיהם את פת לחמם אותה אפו במו ידיהן הקטנות הלומדות את מלאכת החיים – מציאות ומשחק.
 
ואני, מפאת מעמדי כסבא ומפאת גילי המצריך ישיבה מוסדרת מעט יותר מאשר ליד שולחנות נמוכים, קצת מופרד מהתסיסה המתרחשת בין ילדים והוריהם הטורחים סביבם כעדת אנשים בילדיהם, מביט משתאה ומודה ונתון להרהורי על דרכו המופלאה של עולם, חושב לעצמי על אותן תועפות המקרה הלא מקרי: והרי בעוד ימים אחדים אסב כאן עם קהל האנשים הטובים שיבואו למרכז נא לגעת ואצפה במעשה האדם האופה את לחמו לנגד לבנו המתבונן על הלחם, על הלבד ועל האדם שביניהם, בין הלחם והלבד, שרק התבוננותו הנוגעת של אדם אחר, של זולת נוגע, תאחד את השלושה לכלל האפשרות לומר 'לא על הלחם לבדו'.
 
מאז השבת אינני חדל להרהר בזיקת הבין הוויתיות (inter-being) שנתקשרה לה בין הילדים האופים את פתם בשמחה סקרנית הצופנת את עתידם לבין מעשה ההרהור שייעשה כאן הבוקר עם בני אדם שכבר ילדים הם אינם, אך בין לישת הבצק ועד צאתו מן התנור כמעין לחם קודש, קדושת האדם הלש, אופה ואוכל, פורשים הם כאן בפנינו את פניהם, ומזמינים אותנו למעשה של התמרה.
 
בצקם העובר לפנינו את תמורות החומר מפיסת בצק לצורת חלה אשר מסיימת את דרכה כמאפה המדיף ניחוחותיו למרחוק וצופן בחובו הפתעת סיום לכולנו, האם רק תמורה הוא עובר משלב לשלב, או שמא מתרחשת כאן התמרה, אותה מלה מסתורית, כמעט מלת קדושה, המשמשת לנו כדי להזכירנו כי בני אדם צופנים בחובם את יכולתם לחרוג מגבולותיהם לעבר הזולת, ויהא זה ילדם או ילדו של אחר, ויהא זה ידיד או רע, יריב או אויב, ותהא זו פיסת טבע או עולם שבגופנו צריכים אנו לשמרם מפני זעמנו שלנו ושל אחרים. 
 
בשנה שעברה ביום העיון החווייתי הקודם סביב ההצגה המטלטלת הבנאליות של האהבה דברתי דברים אחדים על מה בין אתיקה של אותנטיות לאתיקה של אומץ לב. שאלת ההתמרה היא שאלת האתיקה בפילוסופיה ובפסיכואנליזה. הצבתה של האתיקה כפילוסופיה הראשונה לפני האונתולוגיה ולפני האפיסטמולוגיה, היא העזה גדולה שמעטים מעזים אותה בשני התחומים והבוקר הזה אנחנו מבקשים לשאוב אומץ לב ממארחינו במרכז נא לגעת, אלה שלעל הבמה ואלה העוטפים אותם מחוצה לה, כדי שניטיב ללכת בנתיב הקשה הזה של התמרה, של ההליכה המתמדת אל מעבר לגבולות הסובייקט אל מחוזות הזולת כמגדירי האתיקה המוחלטת. 
 
המשנה הקוהוטיאנית עשתה כמעט בלי דעת מעשה רב שאיננו רק פסיכואנליטי אלא פילוסופי עמוק מאד, באשר היא מצליחה לאגד את שלושת מוקדי הפילוסופיה:
את האונתולוגיה - בהצהירה כי רק אמפתיה גוזרת מן העולם את מה שיוגדר כממד הפסיכולוגי שלו,
ומגדירה אם כך את כל היש הפסיכולוגי בעולם כיצירה הנובעת ממצע של אמפתיה.
את האפיסטמולוגיה – כאשר היא קובעת כי כל מה שאני יכול לדעת על העולם הפסיכולוגי שלי ושל זולתי הוא רק דרך הפעלת האמפתיה, כלפי עצמי וכלפי זולתי .
ואת האתיקה – זו הנגזרת באופן אורגני מהזיהוי של האמפתיה כהתייצבות מוחלטת בעבור אדם ועולם.
לא לעיתים קרובות דיסציפלינה יישומית – הפסיכואנליזה, תורמת קפיצה קוונטית לדיסצפלינת האם – הפילוסופיה.
 
הקשר רב השנים שיש לנו, קהילת פסיכולוגיית העצמי בישראל, עם משנתו של עמנואל לוינס איננה מקרית אם כך כלל וכלל. זו הגותו של האיש המיוחד הזה שהניחה בפני המאה הקודמת, זו הנחלקת למה שקרה לפני המלחמה העולמית השנייה למה שבא אחריה, את ההצעה המהפכנית להשתית את הפילוסופיה כולה על האתיקה ולהניח את יכולת האדם לא רק להיות ולדעת מה ישנו אלא לא להיות וכך לכונן את כל היש, ומעל לכל את זולתו, על ידי אקט הבחירה האתי של ההתחלפות עם הזולת.
 
לפני למעלה מעשרים שנה, עת הופיע אחד מן הדברים הכתובים הראשונים על פסיכולוגיית העצמי בישראל, או אולי צריך אף לומר, פסיכולוגיית העצמי הישראלית, הצעתי את המונח 'זולתעצמי' כתיבה העברית למונח הקוהוטיאני של selfobject. לבד מכך שהייתה בכך מעין תרגומיות דייקנית לעברית של המושגselobject  = 'אובייקט עצמי' כפי שתורגם באותם ימים רחוקים, הייתה בכך הצעה להפוך את מצב הלבדיות המוחלטת, זו המגולמת במשמעות הישירה של המושג זולתעצמי שמשמעו – 'לבד ממני, מלבדי, אין עוד איש, אין זולת', ואולי יש לומר 'באין זולת עמי אני הוא שצריך להיות לי לזולת'. כאשר הצעתי כי המושג העברי יישאר כלשונו אך יהפוך את המצב על פניו כאשר במשמעותו לא עוד יציין את מצב הלבדיות של האדם עצמו אלא יתאר דווקא את מצבו המותמר של הזולת שהתייצב להיות עם האדם בלבדיותו, זולת שעתה משעשה את הבחירה האתית איננו עוד הוא עצמו אלא עבר התמרה לישות שהיא מעבר להוויה, אותה ישות שפסיכולוגיית העצמי הניחה לפתחה של הפסיכואנליזה ושל התרבות המערבית כפוטנציאל הבחירה האנושית לחריגה מוחלטת מן הסובייקטיביות האישית.
 
האם ראיתם מקום המבקש מאתנו: "נא לגעת" ?
והרי בכל מקום בו אנו באים אל תחומו של הזר מיד ייאמר לנו "נא לא לגעת" !
וראו זה פלא, באחד ממשפטי התדהמה של ההצגה, שלא אגלה עתה יותר מטפח מן המסתורין שייפרש בה, אומר אחד מגיבוריה-שחקניה: "אנא גע בי כדי שאדע כי אתה קיים" .
תחילה חשבתי כי אינני שומע נכונה, אחר כך חשבתי ביהירות לבי כי ודאי טעות היא מעם השחקן,
ואז שקטתי, מתבונן בְּאי-ידיעה במשפט המוזר הזה, נזכר במטופלת שאמרה לי לפני שנים רבות כי בעמדתי האנליטית הקלסית אני כמו אינני מתיר לה למשש את פני, ולא כדי לגעת בי אלא כדי ליצור את תווי פניה שלה, משל את פניה שלה היא ממששת בפני ולא את שלי. ואז באותם ימים בהם נטוותה לה דרכי כאדם מטפל הייתי נפעם מן הדרכים המופלאות בהן מוצאים המטופלים שלנו את דרכם אלינו כזולתיעצמי בעבור כינון עצמם. והנה ניצב אני מבולבל בפני המשפט המאמיר של שחקן ההצגה שבפנינו והוא אומר לי: 'לא את עצמי אני מבקש לכונן בנגיעתך שלך בי כי אם אותך, הנוגע'. כשהתבוננתי בהפיכת הלב שאירעה בי באותו הרגע, כאשר אני מבין כי גיבור ההצגה מבקש כי אגע בו כדי שהוא יוכל להיות לי לזולתעצמי המכונן אותי כקיים בעולם, לא רק בעולמו שלו בעבורו, אלא ממש כך את קיומי שלי לעצמי בעולם, נחשפתי במלוא העצמה לא רק ליהירותי האנושית כאדם שלם, כביכול, לא מוגבל בשמיעתו ובראייתו, הסבור כי הוא זה אשר צריך ליטול על עצמו את תפקיד המכונן את זולתי הנכה, החריג, אלא נחשפתי להרבה יותר מכך: גיליתי כי השחקן מספר לי לא על שברון גופו ונפשו המבקשים על תיקונם באמצעות המעשה המרפא של ניראותם=ננגעותם על יַדִי כצופה-נוגע, אלא מציע לי את עצמו, או אולי צריך לומר את הלא-עצמו שהוא, את הזולתיותעצמי שלו בעבורי שלי. לא הוא היה ב"טיפולי" אלא אני ב"טיפולו". זהו קיומי שלי העומד על הפרק שאם אגע בו יוכל הוא למלא בעבורי את מעשה ההתמרה שלו מן האני האונתולוגי אל האני האתי, או בשפתנו שלנו מעשה המעבר מן העצמי כשלעצמו אל העצמיות בעבור זולת ועולם.
 
לא אכביר עוד מלות עיון על שאלת ההתמרה, ורק אמליץ לכל אחת ואחד מכם שבאתם להיות עמנו ועם אנשי המרכז נא לגעת, התבוננו בעדינות רבה בעצמכם דרך האנשים שנפגוש כאן היום על הבמה וסביבותיה, וראו את שיתרחש בתוככם. לא במאמץ עשו זאת אלא בהינתנות הלב למה שיעבור אותו.
 
שבים אנו לא מזמן מהכנס הבינלאומי של פסיכולוגיית העצמי שבה הצבנו לפתחם של עמיתינו בעולם את הזיקות העבותות שאנו רוקמים יחדיו זה למעלה מעשור בין ההגות של עמנואל לוינס ושל פסיכולוגיית העצמי, זיקות נוסכות השראה לשאלת יכולת האדם להתמרה בעבור זולתו ועולמו, ואין שמחה רבה מזו בעבורי מלהזמין אותך, דניאל, לכונן לנו מסדרון הגות לוינסי ליום ההתכנסות הזה.
 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים