המשגת ה"עצמי" כמבנה-על של נפש האדם הוליכה את היינץ קוהוט (1913 - 1981) לייסודה של פסיכולוגיית העצמי. הביוגרף של קוהוט, צ'רלס סטרוזייר, מגדיר אותה כפסיכואנליזה אמריקאית אותנטית של גדול האנליטיקאים שהעמיד העולם החדש. בלב הטלטלה המגולמת בפסיכולוגיית העצמי עומדת ההיחלצות מן הרוע כהסבר האדם, וההעזה לשוב אל חזון האמונה בכינון עצמיותו על-ידי סולידריות אנושית, אחריות אתית ואמונה בטוב.
בטבורו של המרחב הפסיכואנליטי מציב קוהוט את מושג "האדם הטרגי". בכך הוא מסמן את המעבר מן "האדם האשם", גיבורו של פרויד, אל האדם העכשווי: אדם אשר מעבר לדחפים הגוזרים את דינו למאבק קיומי בקונפליקטים לא מודעים, איננו חדל מהכמיהה לשיקום העצמי משיברונו, וחותר לחוויית עצמי הרמונית, לכידה והמשכית.
פסיכולוגיית העצמי מציבה במרכז גרעינה המרפא של הפסיכואנליזה את האמפתיה. חקירתה השיטתית של ההתייצבות האמפתית נעה בפסיכולוגיית העצמי בתנודה שהיא גם פרדוקסלית וגם הרמונית, בין המשגת האמפתיה ככלי לחקירת הנפש לבין זיקוקה לעמדה אתית של חמלה מכוננת.
