סקירת המפגש עם דויד גרוסמן

שנערך ב28/12/08

במסגרת "מפגשים בצוותא 2009"

דפנה הומינר

איך להתחיל לתאר ערב שכזה? בהכרח אני נדרשת לקלישאה האומרת שקטנות המילים מהכיל את החוויה.

ואולי חלק מהקושי למצוא מילים מתאימות, נעוץ בכך שהשהות במחיצתו של דויד גרוסמן, בעיקר כשהוא שרוי בכפיפה אחת עם רענן והם מזינים זה את מחשבותיו ודבריו של זה, מייתרת במידה רבה כל ניסיון לתיאור מילולי שאינו כתיבה ספרותית לשמה.

ומהי אותה כתיבה ספרותית לשמה? על כך נתן דויד גרוסמן תשובה ברורה ביותר, שהעושר הלשוני והוירטואוזיות המענגת של הניסוח רק העמיקו עוד ועוד:
הכתיבה הספרותית בשביל גרוסמן היא ההתמסרות המוחלטת של הסופר לקלוט את האחר בתוכו ולגדל אותו שם, על כל נימי הווייתו ופרטי הפרטים של תווי נשמתו.

הסופר, כך סיפר לנו גרוסמן, זוכה לעשות משהו שהמציאות החלקית והשסועה בהכרח של קיומו הפרסונאלי, החוץ-כתיבתי , אינו מסוגל לעשותו. היחס אותו מקיים הסופר עם דמויותיו הוא זיקה של הינתנות מוחלטת למעשה בריאתן. ולמרות שהקפיד לאורך המפגש לשמור על מרחק לשוני מהטרמינולוגיה הפסיכולוגית באשר היא וזו של פסיכולוגיית העצמי בכלל זה, והשיח שלו היה ספרותי במובן הטהור ביותר של המילה, הרי שהצליח להסביר ולהבהיר יותר מכל מאמר תיאורטי את מהותו של הזולתעצמי-
זה המתרוקן מעצמיותו ומחליפה בעצמי חדש, אחר, ההולך ונברא בתוכו. עצמי אחר, שאינו הסופר ולעולם גם לא יהיה, ובכל זאת הוא מצוי בו כפוטנציאל התקיימות אפשרי לגמרי.
כאשר גרוסמן מסביר באופן חי כל כך, איך הוא מוצא בתוכו את הדמויות הרבות והשונות אותן הוא בורא בכתיבתו, נעלמת מאליה השאלה על גבולות האמפתיה, ומתבטל הספק האם התייצבות טוטאלית לבריאתו וכינונו של זולת היא בבחינת אפשרות היכולה להתממש.

בדברו אלינו, לא נשאר דויד גרוסמן רק ברובד האישי של הסופר כאדם הזוכה להתענג (ולסבול) מאותה התמסרות טוטאלית שלו לגיבוריו. המסר הברור אותו שמעתי בדבריו היה כי העמדה הזאת אותה הוא דורש מעצמו ללא פשרות בכל ספר וספר שהוא כותב, היא עמדה אתית (אולי אף שליחות?) העומדת כמעין בלם נגדי לאותו תהליך של צמצום השפה, המשקף גם את צמצום הנשמה ואת נעילת חדרי הלב מפני חדירתו של האחר לתוכנו.
את השריון המגן בתוכו אנו שרויים רוב הזמן ביחסינו עם האחר, יהיה קרוב ככל שיהיה, אפשר להמיס לחלוטין רק דרך הכתיבה, אך גם הקוראים זוכים לחוות את ההשלה הזאת של המרחק הבלתי נמנע שהגוף ,כגורל, כופה עלינו כחיץ בין אדם לאדם, ולעיתים קרובות גם בין אדם לבין עצמו.

להרגשתי, פגשנו אמש אדם שאינו "רק" סופר ,אלא איש רוח של ממש. כפי שאנשי רוח אמורים להיות –איש בעל אמירה ברורה, נוקבת, כמעט תנ"כית בקריאתה הנבואית המוכיחה בשער כנגד מנגנוני ההיאטמות האישית והחברתית הפועלים עלינו באופן אוטומטי כמעט, כאומה החיה באזור אסון:
הכתיבה (והקריאה) ,אומר גרוסמן, היא האפשרות שלנו לגעת באפשרויות קיום אחרות. כאלה שאינן אך ורק הישרדות בין פרץ דמים אחד למשנהו, ובתוכו. העיתוי הלאומי המצמרר של פרוץ הלחימה הנוכחית בעזה, המחיש למרבה הכאב את דבריו.
החיים הם הרבה יותר מאשר מאבק הישרדות, והספרות מאפשרת לנו לזכור זאת ואף יותר מלזכור- לחוש ממש את הקיום האחר ,זה שעלינו לשמור בתוכנו דווקא בשל היותנו נתונים במציאות של החיים באזור אסון.
גרוסמן שואל :" איך אפשר לנסח מחדש את המציאות של קיומנו כאן בארץ? האם אפשר בכלל לדמיין קיום ללא מלחמה? הכתיבה היא כעיסוי לנפש שקפאה , היא מפשירה אותה ומזכירה לה למה עוד אפשר לִכְמֹה. עצם השפע המצוי בספר, עצם הדקויות שאדם מנסח בתוך המציאות, הוא ההשבה של הגזל שאנו נגזלים בכל רגע ורגע."

ואם לשוב אל הספר עצמו, אורה ,הבורחת מבשורת המוות אינה אישה מכחישת מציאות אלא אישה העושה מעשה אקטיבי של סירוב לקבל את הרע לתוכה. היא, שבראה חיים בתוך גופה ממש, מסרבת לקבל את ההרג כמצב בלתי נמנע, וסירובה הוא מעשה אימהי אישי ,אבל לא פחות מזה אלגוריה על מחויבותנו המוסרית לסרב לבשורת הרוע שבחוץ ושבפנים גם יחד.

השיח המרתק עם רענן וההדים המרגשים שהגיעו מקהל המאזינים, יצרו אמת קיומית ברוח דבריו של גרוסמן, ברוח פסיכולוגיית העצמי. אני רוצה להביע תקווה שנדע לשמור את האמת הזאת, לטפח אותה, להעביר אותה הלאה, לחיות אותה גם אל מול מציאות שאינה יודעת אלא את מעגל הדם, הייאוש וה"אין ברירה"...


הכרת תודתי העמוקה ,שאני בטוחה ששותף לה כל מי שזכה להיות בערב זה, לדויד גרוסמן האיש והסופר, שגדולתו הצנועה האירה את כולנו באור בהיר וחזק, ועם זאת חומל ולא מסנוור. לרענן קולקה יו"ר האיגוד ומורה דרכנו בו, על האופן הרך והחכם בו עטפו דבריו המרגשים את משנתו של דויד גרוסמן והאירו אותה אפילו עוד יותר. לעליזה דולב, שהנחתה את הערב בנגיעות מדויקות וחכמות ,בעדינות ובנועם רב.
השתאותי המתפעלת למאמציהם של חבריי לאיגוד שהצליחו לארגן עבורנו ערב שעוד יוסיף ויהדהד זמן רב בלבבות. תודות חמות למזכירתנו היקרה אלינער לקס, ולחברי הועדה המדעית שהגו יזמו והפיקו את הערב הזה ואת כל המפגשים בצוותא:
לאמינה טייבר, מיקה כהן, מירי שול יעקב דפנה וכמובן - לארז בנאי ,קברניט הצוות , שאומץ הלב ושאר הרוח שלו מניעים שוב ושוב את יכולתו להגות ולהגשים את שכולנו חולמים ורוצים לעשותו.
המפגש עם דויד גרוסמן תחת אכסניית האיגוד, היה אחד מאותם חלומות שמתגשמים.

תודה.


ועתה הנכם מוזמנים לפתוח את הקישור המצוי בצד ימין של דף זה, ולקרוא את הרצאת הפתיחה שנשא רענן קולקה במפגש.





חזרה למעלה

דף הבית | מי אנחנו? | פעילויות האיגוד | הרשמה לאיגוד | קבוצות דיון וקריאה | מקורות | מה חדש? | כתבו לנו איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, ת.ד. 115 משגב דב 76867Design by Raz Schwartz

 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים