להבריק את הירח – היות זולתעצמי  (שיקופית כותרת)

זו חגיגה גדולה המזומנת לנו השנה, במלאות שלושים שנים למותו של קוהוט, ממשיג התיאוריה פורצת הגבולות והדרך. הבוקר, במפגש שבין האישי והתרבותי, התיאטרון והמוסיקה, אנו מפגישים את העצמי עם זולתיעצמי שביכולתו למצוא באומנויות בתוך רקמה חווייתית שאינה בהכרח נעימה בלבד, אך מבקשת לעצמה ולכל המשתתפים אמירה ברורה, המתנסחת ע"י קוהוט במלים הבאות: "עצמי לא יוכל לעולם להתקיים מחוץ למטריצה של זולתעצמי".

כבר בפרסומיו המוקדמים, עוד בטרם המשיג את רעיונותיו באופן שיטתי כפסיכולוגיה של העצמי, כתב קוהוט עם לב-ארי מאמר ובו הוא מתאר את החוויה המוסיקלית :

 ברגע זה ) בעת האזנה למוסיקה ) המאזין האקסטטי אינו מבחין בבירור בין עצמו לבין העולם החיצון; הוא חווה את הצלילים כנוצרים על ידיו עצמו, או אפילו כאילו הנם עצמו, משום שמבחינה רגשית הם מה שהוא מרגיש. עם קריסת גבולות האני, מגיעים אל התחושה האוקיאנית של היות אחד עם העולם ועמה הצורה המקובלת חברתית של כול-יכולת מגית וחזרה של הנאות קינסתטיות פרימיטיביות מוקדמות תוך שהמאזין מתעופף בחלל עם הצלילים... המאזין מגיע לאחדות עם הצלילים המוסיקליים המגדילים את זהותו כך שהיא חובקת את מלוא היקום הלא-מילולי ... הוא מכיר בכך שהרגשות שבוטאו במוסיקה הם שלו עצמו ".

בתארו את חוויית ההאזנה למוסיקה, מגדיר קוהוט את המהות של היות זולתעצמי כפונקציה וכחוויה.

שדה המוסיקה, בדומה לשדות אומנות אחרים עובר שינוי על פני הדורות. המושג של הנאה (PLEASURE) במוסיקה הינו מושג פוסטמודרני. במאה ה- 19 המוסיקה עוברת ממעמד נחות, למעמד שווה לאומנויות אחרות, ונעה מהמימד הפיסי, הגשמי והגופני, למימד האבסטרקטי, הנתון לפרשנות אובייקטיבית, כשהיצירות הן ברות תובנה ופענוח אינטלקטואלי. במאה העשרים, בדומה להתפתחות המדעית, השיח התרבותי מכניס לתוכו את נושא הקונסטקטואליות, והמשוואה של ההאזנה למוסיקה כוללת בתוכה את החוויה הסובייקטיבית  ומתבסס קשר הכרחי בין היצירה לבין המאזין לה. כך עולה חשיבותה של ההזנה בין העצמי לסביבתו, ונרקמת הזיקה בין השניים.

(שיקופית קנגרו) האמפתיה, הנתפסת ככוח המחבר בין בני אדם, היא הזיקה הנדרשת בין עצמי לזולתו והיא המגדלת ומקיימת את העצמי ; היא "המחסום בפני הרסנותו של האדם כלפי זולתו" (קוהוט). בהעמידו את האמפתיה כמבססת הזיקה שבין בני האדם, האמין קוהוט ביכולת לרפא את העצמי משבריו באמצעות אותה זיקה הכרחית .

      

שבר של העצמי הוא עדות לחסך בתגובות מכוננות, של מראה והאדרה והוא המקור לחוויות של כאב, תסכול, זעם, רגשות נקם והרסנות. בו נעוצים שורשי הצורך  ליצור הפרדה ביני לבין האחר. הגרדיוזיות השבורה תחפש הנכחה מאסיבית. האחר הוא זר שיש להתרחק ממנו במקרה הטוב, או להרוס אותו במקרה היותר קשה. האמפתיה אינה נגישה לאזורי הפגיעה, ובסחף החיים מודחים מקומות פגיעים אלו, ואינם זוכים להדהוד הנדרש. הנפרדות יוצרת כאב בהיותו של זולתעצמי בלתי נגיש. כך הזיקה הכל כך הכרחית לקיום הנפשי, הדורשת מכוונות אמפתית, היא דרישה מאד מאתגרת המציבה את האפשרות לפתרון אנושי ואתי. היא זו הנדרשת להתבונן מעבר למופעים הקונקרטיים, ולדלות מעומקי הנשייה את אותו גרגר החול, שבתנאים נכונים יתהווה לפנינה. את מה שזקוק להארה ולהדהוד ולא זכה.

תיאורית העצמי רואה את ההישג הגבוה של האדם,  ביכולתו להינתן לזולתו. לדעת אותו, לקיים בעבורו מבט מנכיח, לעשות בעבורו מה שיתכן שהיה יכול לעשות הוא עצמו, להקשיב למקצב יכולותיו, להמשיך ולכונן אותו, ולהמשיך ולקיים את האמפתיה גם כשנראה שאין מנוס מהחדלון, שאין מנוס מהויתור, שכלו כל הקיצין. להיות הראשון, כמו אברהם אבינו, שרץ לעבר הבאים אל ביתו מבלי להכירם, ולבקש ואולי למעלה מזה, שיכנסו לביתו, בלא חשש, עם הרבה חדווה, ועם רצון עז בלפגוש את האחר. להיות זה המבקש לראות את הבא לקראתו, או הנקרה בדרכו.  "וירא" זו המלה הפותחת את הפרשה על אודות אברהם, בספר בראשית. האובייקט המהווה בעבור האחר זולת רואה מרוקן באותו מבט את הסובייקט מ"אובייקטיותו", והופך אותו לחלק ממטריצה, שבה החלוקה מיטשטשת. מי היוצר ומי הנוצר?

התייצבותו של זולתעצמי מאגדת את הראיה, את המבט המנכיח, את המכווננות לדעת את האחר ואת צרכיו  (INTUNENESS), ואת האחריות לקיומו של האחר. המפגש הרואה הוא קריטי;  הוא, כפי שלוינס הגדיר, מוציא את האדם מאדישותו   לקיומו של האחר. ברגע שבו נוצר המבט,  מוטלת האחריות. זו אינה אחריות סימטרית: האחר קודם לי, ועל האדם לגלות אחריות כלפיו. האחר הוא כל מי שאינו אני, והאחריות כלפיו היא אינסופית. זו אמירה גורפת הטוענת כי שלילת אחרותו של האחר הינה כשלילת אנושיותו. בהתייצבותו של זולתעצמי מתקיימת האמפתיה המאפשרת לחקור את רקמת הנפש ולתקפה, ובאותה פעולה גם מאפשרת את ריפויו. זו מהותה של אחריות.

"אך בכל רגע נתון" , אומר רענן קולקה, "מתקיימת בחירה בין השהיית הצרכים של העצמי לטובת קיום על אישי משתתף בחיי הזולת. אמפתיה אם כך אינה רק הבנה של הזולת, אלא היא התרחשות של ביטול האינדיבדואליות של האחד לטובת האחר". האמפתיה היא המאתגרת את המפגש עם השונה, עם הלא מוסבר, עם האינסופיות של האחריות.

לאחר תיאור של ידע האדם מול תופעות טבע משתנות, כותבת שימברוסקה בשיר "משל יער", את השורות הבאות:

ורק בקרב בני אדם ירגז,                                                                                                                 יאשים את זולתו, השונה בשונותו.

קוהוט ראה באמפתיה את היכולת הגבוהה של האדם לחרוג מתוך צרכיו האישיים, ולהיות בעבור מי שאינו הוא. זו מהותה של התמרה (טרנספורמציה), המתרחשת בתוך נפשו של היחיד, אך תמיד ולעולם בזיקה אל האחר. לדעת את המוכר ולפגוש את השונה, לקיים את הסובייקט, ולראות את תוכו, את מה שלעתים נסתר מהעצמי, את מה שאינו נגיש לחוויה וברבים מן המקרים לא מאפשר אמפתיה מידיית.

 

ובהקשר זה בחרתי להביא  , דו שיח המתנהל בין בין הסטארץ , נזיר, מורה ואב רוחני, לבין פיודור פאבלוביץ האב בעל אחוזה זקן, מתוך "האחים קראמזוב" לדוסטויבסקי:

_"גם ממך אני מבקש במפגיע שלא לדאוג ולא לחשוש כלל", אמר לו הסטארץ בהטעמה יתרה, "אנא ממך , אל תחשוש, עשה פה כבתוך שלך, לחלוטין, והעיקר, אל תבוש ככה מפני עצמך, כי זה ולא אחר הוא שורש הרע".

- כבתוך שלי, לחלוטין? כלומר בטבעיות ממש? הו, זה הרבה- זה יותר מדי!... אל נה תקרא לי להופיע בדמותי הטבעית, אל לך להסתכן ככה... לדמותי הטבעית אפילו אני לא אוכל להגיע... כן, אני מזהיר אותך רק בשביל להגן עליך... נו, וכל השאר עדיין טמון בחשכת הלא נודע, למרות שכבר יש מי שיבקשו לספר עלי כל מיני גוזמאות....... ובמה שאמרת לי קודם "אל תבוש ככה מפני עצמך... "באמירה זו כבר חדרת לנבכי נשמתי וקראת אותי מפנים! כן, ככה אני מרגיש כשאני פוגש אנשים: שאני הכי נבזה מכולם, ושכולם רואים בי מוקיון – ואם כך ,למה שאני לא אשחק באמת את המוקיון ואצפצף על כל מה שתחשבו עלי, שהרי כולכם , כולכם עד אחד, נבזים עוד יותר ממני! כן, רק בגלל זה אני מוקיון, רק מרוב בושה. כן, רק מרוב פרפורי נפש אני מתפרע. שהרי לו רק יכולתי להיות בטוח, כשנכנסתי הנה , שכולם יראו בי איש חביב ונבון – ריבונו של עולם! איזה אדם טוב יכולתי להיות אז! "

אך בהעדר מבט מיטיב, ובהעדר מטריצה אמפתית, נצלקת הנפש ונסדקת. פגועה, חשופה, בודדה, עלובה, נטושה מיואשת,מחפשת מקורות הזנה. בהעדרם, נאלצת לפתרונות מפצלים. לא ניתן לשאת את הכאב.  הקיום רצוף מהמורות, גלים שוטפים של חרדה, תוקפנות והרסנות. ציניות נעלגת של קיום. כך מגיש חנוך לוין את המחזה המצמרר "הילד חולם", למבטנו שלנו.

הוא ממרכז את המבט על הילד, לידו שחקני משנה אופטימיים, שכנה אופטימית, אשה שנולדה לאהבה, משיח, נוסע מאמין. אלו נאבקים בבעלי הכוח המשתכנעים ביכולתם להלחם בתום, בכל מופע של תקווה.

כשפגשתי לראשונה את המחזה נתקפתי אימה, עברתי שורה ועוד שורה, וייחלתי שהסיוט הזה יגמר, מתי יצא כבר המלאך ויצעק "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה"? ומלאך לא יצא, ואני רוצה לצעוק, "די , די לעליבות האדם, תנו לילד לחיות". מיטלטלת בין הילד עם שוחריו, לבין הדמויות האחרות, חסרות השם, אך מזוהות בפונקציות הקיומיות שלהן, ומרגישה כמו הילד שאיני רוצה לוותר, ומוחה כי לא יתכן קיום ללא זולתעצמי.

האסוציאציה לעקידת יצחק היא כמעט מייידית. ואני מוצאת עצמי שוקעת לתוך סיפור העקידה. עקידת יצחק מסיימת את פרשת "וירא". הכנסת האורחים זו הפותחת, והעקידה היא זו הסוגרת את הפרשה. בסיפור העקידה מסופר כי אברהם הלך במשך שלושה ימים יחד עם בנו. שלושה ימים באים לסמל את הדרך הרוחנית שהיה עליו לעבור. מעולם פאגאני, המקריב ילדים למען האל, במטרה להסיר סכנות, אגממנון, טנטלוס, פורפיריוס הכנעני, ועוד מספרים את קורבן האדם ולעתים אף את אהוב הבנים ככופר או ככפרה. סיפור העקידה בא לומר שצו השמיים פוסל מנהג זה ודוחה אותו. האמונה החדשה שאותה רוכש אברהם מחייבת משך זמן. על אברהם לעבור תהליך עם עצמו. בזמן הזה מתקיים בתוכו מאבק כבד, בין אמונה ישנה לחדשה. והוא במשך שלושה ימים מחזיק בשסע שבין נאמנויותיו. שהרי אין יקר לו יותר מבנו יחידו, ויחד עם זה הוא נאבק עם דרישה אלהית ישנה  לקרבן. אך באמונה החדשה הפעולה מתבטלת - "אל תשלח ידך אל הנער", ומופיע כצו אלוהי הדוחה את קורבן האדם, ובוודאי את קורבן הנער. אפשר אולי להפליג ולומר שיש כאן מעין דיבר הראשון שמופיע בתורה, עוד לפני "לא תרצח". "אבא, שמור על ילדך".  אין שום צו מוסרי גבוה מזה. זהו בבחינת "הלא תרצח" הראשון, המציב את האתיקה בראש וראשונה כזו השומרת על הילד עוד לפני הכל. אברהם קורא למקום ההתרחשות "ה' יראה". שוב אנו פוגשים בראיה כמבטאת את האחריות האתית.

 שלוש פעמים במהלך הסיפור אומר אברהם "הנני" . בפעם ראשונה כשה' קורא לאברהם הוא עונה לו "הנני", בפעם שניה כשיצחק פונה אליו הוא עונה לו "הנני, בני", ובפעם שלישית כשמלאך ה' קורא לו והוא עונה לו "הנני". המלה הזו, "הנני", באה במקרא במקום של התחייבות ולא רק כתיאור נוכחות, אברהם מתחייב ליצחק בנו, והוא מתחייב בפני האלהים, אך בהוסיפו את "הנני, בני", נראה שהוא מבין את גודל האחריות ההורית לבנו יחידו אשר אהב.

התייצבות של "הנני" , מבטלת את השסע הקיים בתוך האדם. אם פרעות החיים, כשלים אמפתיים למיניהם, פוגמים ברקמתה של המטריצה האמפתית, הרי בעצם ההתייצבות כזולתעצמי מתבטל הפיצול התוך נפשי, ונוצרת הקערה לקיומה של המטריצה עצמי זולתעצמי. זו האפשרות המלאה לחריגה מתוך העצמי. אין העצמי מרוכז בפצעיו ובכאביו, אין הוא שקוע בתוכי תוכו, הוא אינו טרוד מענייניו, אלא הוא משהה את עצמו ובמשוקעות אמפתית מתייצב בעבור זולתו ומאפשר את המזיגה לכלל שלמות אחדותית. כך גם אברהם איחה את השבר בעצמי שלו.

אם כך, העמדה האמפתית היא בחזקת בוראת. היא בוראת את העצמי של זולתו. ומי שנברא יש ביכולתו להשמיע את קולו. להשמיע את העצמי  העונה "הנני". הקול האנושי הינו הביטוי להתקיימותו של המופע הסובייקטיבי של העצמי הנראה אל העולם, נתון בכל רגע להתפעלות, תלויית זוויות מבט משתאות, נאמן למי שהוא. "ופעם העלו אצבעות הפסנתרן באגב, תוך כדי נגינתו, את הניגון שיצר אותו בבטן אימו."(רבקה מרים).

(שיקופית קנגרו סאפרי )לפני מספר חודשים נתקלתי בתמונה ששבתה את עיני. הסיפור של התמונה מתאר תלאות של טיפול ארוך בקנגרו שכיסה של האמא לא הצליח להחזיקו בו. בסאפארי רמת גן, ניסו לתפור את הכיס אך ללא הצלחה. הגור נשמט מהכיס ולא הצליח לשרוד. ניתן לראות כמה כאב ואהבה,  וכמה עצב נכרים בפניה של האמא קנגרו. נפשה יוצאת אל גורה, ונדמה שאילו יכלה להשמיע קולה ולבכות היינו רואים את דמעותיה. כאב ההורה העומד מנגד ואינו יכול להוות כיס מגדל ושומר יעבור כמוטיב במחזה "הילד חולם".

שמירה על חיי הילד הם כמעט אינסטינקט ראשוני, ויחד עם זה לא תמיד ברור. הילד צריך זולתעצמי שומר, מקיים, מנכיח.  את הפער בין שתי אופנויות הקיום מביא חנוך לוין לדמעותינו.

ב-1976 בעת מפגש עם היסטוריונים ואנשי רוח, נשאל קוהוט לגבי היחס בין ההיסטוריה של האמנות והתרבות לבין התפתחויות בתוך הפסיכואנליזה, במיוחד עם ההופעה של פסיכולוגית העצמי, והוא ענה  כי האמנים של "אתמול" הכוונה עד למאה העשרים עסקו בחוויות של אהבה ושנאה בין בני אדם, נצחונות ותבוסות. חומרים של אנשים חזקים. כפי שגיל מדגים לנו באמצעות האופרה. אבל האומנות של המאה העשרים מתמקדת בתיאור של העצמי המפורק ובמשימות הקשות של איחויו מחדש. לטענתו זה כמובן תלוי באופן ההתייחסות לגידול הילדים. המאה הקודמת התאפיינה בגריית יתר של הילדים, ואילו במאה העשרים התקיימה אווירה של "רדידות רגשית ועקרות". ילדים נמצאים לבד, מדוכאים וכמהים למשמעות, תכופות פונים לסמים, מין רעש או כל דבר אחר שיכול למלא את הריק. כלומר האדם חי בהקשר משפחתי תרבותי והיסטורי והוא תוצר שלו. מתוך ראייה זו בחר קוהוט להסיט את המוקד מהאדם האשם אל עבר האדם הטרגי.

באופן זה אנו פוגשים את "הילד חולם". מחזה המציג למבטנו את פירוקו של העצמי, הנשאר ללא יכולת למזיגה עם זולתעצמי שומר ומגן. הילד נשמט מכיס החיים, מתפורר בטרם עת, "נופל מחוץ לזמן", אם ננסח זאת במילותיו של דויד גרוסמן.  בהתרחשות שבה פציעה רודפת פציעה, לא נשאר מקום לתקווה. וכך מיטלטל הצופה בין התקווה לבין הייאוש. הילד כמוהו כפוטנציאל שלא הצליח להגיע לידי מימוש.     כפי שמגדיר זאת המפקד:

 "ילד, תמצית חיינו, הגביש".

הקולות במחזה הם  קולות שבורים, שלוין משמיעם לנו עמומים, מרוסקים, (גם השורות במחזה כתובות בשבר) בדומה למקהלת אופרה ששרה לפעמים מאחורי הבמה, שקולותיה נשמעים כבאים ממרחוק. קול שמעיד על פיצול של העצמי. אין לו מקום לנוח בו, הכאב חייב להידחק שוב רחוק מהחוויה, אל שולי הקיום.

בראשונה אנו פוגשים את כאבה של האשה שנולדה לאהבה אך,למעשה, מגיעה לידי בוטות ואלימות וקהות חושים, בהיפוך למה שנועדה. והיא אומרת:

 "הגוויה השניה שאת רואה

כבר איננה הגוויה הראשונה.

משהו בתולי אבד.

החלחלה המתוקה נמוגה.

ונצבט הלב. ועצוב. כמו בראשית

הסתו. לא ישוב עוד טעמו

הראשון של העינב.

שלום, נעורים. הקיץ תם."

ואחר כך נשמע קולו של הנוסע המשולהב הנמצא עם כל הנוסעים על הרציף ואומר :

"לו נשאלתי הבוקר איך נראית

תקווה אדם, אומר:

 פקיד בשמונה ורבע!".

וישנו כמובן המשיח. ומול הפוטנציאל לחיים, לאבא לאמא לפנטזיה, למה שמעבר, אנו צופים בקריסה של האדם. לכל אחד מהמשתתפים יש במחזה רק שם כללי, לא אישי, כדי להבליט את הניכור ויחד עם זה באותה נשימה את הקרבה לכל אחד מאיתנו. לכולנו התפקידים שהם בחזקת פרסונות, מסכות ייצוגיות, המהוות פתרון לא מוצלח לשבר. אומר המושל:

"הייתי רוצה להיות רועה עיזים עני.

הייתי אומר אז "כן" לכל העולם,

מה היה עולה לי להיות אנושי?

הייתי בעד לחלק את הכל לכולם-

כלום לא היה על חשבוני.

אבל אני אומר "לא" אינני רועה עיזים, אני מושל האי.

משהו מוכן להתחלף איתי?"

נסיון כושל להתנגד לצווי האתיקה. נסיון לומר התפקיד מחייב. אבל יש באמירה שלו גם אמת פנימית מאד נוגעת. לו החיים היו פשוטים, הוא היה יכול להיות אדם מסוג אחר. העצמי הטרגי שאינו יכול לממש את עצמו, וחי בפיצול המחייב אותו להדחות חלקים מהגביש שהוא עשוי ממנו. וכך, לאחר שבצבץ הכאב, חייב הוא להיעלם.  הפתרון המיידי הוא להקשיח את הלב, להפגין בוטות, להיות ציני. עצמי סדוק. קול שנשאר ללא הד.  קהות חושים המובילה לרוע משתלח.

ובדומה לכך נשמע גם כאבו של הרב חובל, שמתאבל על בתו:

"אני לא יכול לחשוב על ילדתי המתה לפי הזמנה...

 למה שאעשה חסד, אמרי ,

תני לי נימוק, נימוק!"

הבעתה מתפרצת במקום החסר. אין פצע עמוק יותר מזה שמחולל עולם מנוכר המותיר את פצועיו לבדם. אי אפשר ללחוץ על בלוטות הדמעות יותר משעושים זאת המשפטים שמטיח רב החובל באמא:

"ואיפה את היית כשמתה? לא שמעתי אותך

צועקת או מתפללת, אז

הזדווגת עם בעלך ושתית יין

כשילדתי גססה לי בידיים!"

 זו האמא קנגרו שמתבוננת בגור שנשמט, והעולם אינו יודע אינו ננגע. איזה כאב פורץ החוצה!

ובין כל השברים והניסיונות המקרטעים להחזיק את התקווה נשמע קולו של הילד. הידיעה שלו איתנה והוא אינו מוכן אף לשניה לוותר על מי שאמורה להחזיק אותו בין זרועותיה. היא הבטיחה לו שהיא לא תשמוט אותו, שלעד תשאר איתו, והוא לא מרפה. גם כשהיא כבר עומדת לעזוב היא פונה אליו בהשלמה,כפי  שכותב חנוך לוין בהוראות המחזה בסוגריים:

"אתה לא תיתן לנוח, מה?

לא מתת, לא ויתרת,

לא תרפה, חצוף!".

והוא עד סופו מציק לה:

"עם הולדתי הבטיחה לי אמי הבטחה גדולה של חיים...

לעולם לא אפסיק להתגעגע...".

"לא , לא אוותר".

 

עד הסוף מחזיק הילד את הידיעה על הבטחת מימוש הצורך בזולתעצמי. הגעגוע לחיים, הגעגוע למימוש, הגעגוע לזיקה ההכרחית, שאין מנוס ממנה. גם כשהאמא מנסה בשארית כוחותיה לסגת, להשלים עם מה שבלתי אפשרי להשלים איתו, הילד פונה אליה בספק תמיהה, ספק קריאת תוכחה "אמא?" והיא ממשיכה לסגת לתוך עצמה, מותשת, מנסה לנחם את עצמה, במאמצים להשלים עם גורלה, והילד במלת שאלה אחת "אמא?" מנסה להחזיר אותה אליו.

אנשים כואבים מגיעים בעל כורחם להשלמה ולוויתור על הצורך בזולתעצמי, שמשמעותו  וויתור על מימוש פנימיותם. הם הופכים לציניים, לעגניים, שואפי נקם המבקשים להשמיד את האחר, לשלול את קיומו. אירוניה של כאב עצום. עדות לפצע שאין לו איחוי.אבל הילד חולם הנקי מכל אלו, הוא זה שימשיך להציק לנו. בשעה שכל הדמויות במחזה נגועות, פצועות ומפוצלות, נשאר הילד כיחיד שהינו שלם. הוא אינו שסוע, ואינו נסדק למרות כל התלאות שהוא עובר. הוא "הגרעין האנושי שמצוי מחוץ לטריטוריה החברתית תרבותית ואינו נגיש. הוא היסוד הילדי המצוי דרך קבע בהוויתו של האדם". (זהבה כספי).

 אנחנו צופים במבט משותף לנו וללוין. אנחנו כבר לא נפרדים, אין מרחק בינינו. ראייתו של לוין נכפתה עלינו. אין לאן לברוח. הנסיגה בלתי אפשרית. ובמבט משותף הופכים אנו לזולתיעצמי של לוין, לזולתיעצמי לילד.  ולאחר הדרך הארוכה המייגעת של מפגש קרוב ואלים עם העליבות השזורה בכאב, נשארים אנו חומלים לכל מי שלוקח חלק בתיאטרון החיים. שותפים לפצעים פעורים, עדים לשרידותם השבורה של יחידים נפרדים זה מזה, שמנסים לגעת בזולתם אך נותרים בודדים. אין בקרבתם מי שיכול להימזג איתם ולרפא אותם ממדווי לבם. עולם חסר אמפתיה הוא עולם שדינו התפוררות.  ויחד עם  הילד רוצים אנחנו לומר בקול חזק  "לא, לא". שיפסק כבר הקורבן, "ואל תעש לנער מאומה". והילד בשלו:

"וזה היה סודנו הכמוס, שלעולם ובכל תנאי לא נפרד"...

"אמרתי לכם: היא אימי. היא

רק מאיימת: היא לא תעזוב אותי,

היא אמי, היא לא תניח

עד שאתעורר ואקום, זוהי

אמא שלי, זוהי אמא...".

ילד ואמא מטריצה ראשונה, היוליות של מזיגה עצמי-זולתעצמי. מכאן מבעבעים החיים, באסימטריה אתית.

חנוך לוין מכריח אותנו לראות, קווי ההגנה שלנו קורסים, והילד של כל אחד איתנו, הילד שבכל אחד מאיתנו, הוא הילד של כל העולם. הוא הילד החולם, עם ה' הידיעה, שעושה אותו לילד האוניברסלי, אבל הוא הוא הילד המיוחד והייחודי שלנו. להיות בעמדה אתית משמעו לראות את מה שאיננו רוצים לראות. את מה שנכפה עלינו ואינו נתון לבחירתנו, ובמבטנו נפגוש את הכאב שהוא של כולנו, ונחמול. ואז לא נדרש להתגונן עוד.

שרון אס המשוררת אומרת "אם אתה לא יכול לשאת דברים אתה צריך לדאוג שהם לא יקרו. לקחת את האחריות מלכתחילה כדי שלא תהייה במקום שבו הראייה בעצם הורסת אותך".

רגע לפני שהמפקד יורה במשיח הוא אומר לו :

"אתה מחניף לי מדי כשאתה

מתבונן ישר לתוך עיני.

כאילו אתה מאמין שיש שם

באמת משהו מאחוריהן.

כאילו העובדה שיש לי

צורה משלי ושם פרטי

מורה גם על משהו פנימי מקביל."

זו ההתרחשות המנסה לעקר את הסובייקט מאנושיותו. ללא מבט אין אדם, ללא ראיה יש רצח.

לסיום בחרתי להביא אסוציאציה מאד מוכרת. בפרק "המשיח" במחזה, בולטת התעוררות חסרת שקט סביב הציפיה של כל הילדים המתים לילד אחד נוסף האמור להצטרף אליהם, ובכך להשלים את מכסת הילדים המתים, שכמובן לאחריה יתעוררו כל הילדים לחיים. הרעיון של ילד אחד נוסף, ילד סובל שכלל לא אמור להיות שייך לקבוצה הזו מלכתחילה,  העלה בי בחדות את השיח בין איוון האח האינטלקטואל לבין אליושה הנזירי, בספר "האחים קרמאזוב" לדוסטויבסקי. בדו שיח הזה פורס איוון בפני אחיו דוגמאות מחרידות לעוולות שנעשו כלפי ילדים. וכשהזעזוע מתגבר ומתגבר פונה איוון ואומר: "שווה בנפשך שקבלת עליך להקים בנין הגורל האנושי, מתוך שאיפה להביא אושר לבני האדם ולהעניק להם סוף כל סוף שלום ושלוות נפש, אך לשם כך נחוץ ויהי מה לענות עד מוות רק ברייה אחת קטנטונת,... וליסד את הבניין הזה על דמעותיה (של פעוטונת) שלא נוקמו. האם היית מסכים להיות האדריכל בתנאים שכאלה, אמור לי ואל תשקר!".

זו קריאת התגר של אי-הסכמה, זו הדרישה לאחריות וזה הנסיון לזעזע מתוך התקווה לבנות עולם מוסרי. כל אחד ראוי שיראה עצמו כאדריכל בניין חייו של האחר.

וכמה מלים מן הלב אליכם. הדרך לכתיבת שורות אלו היתה מאד לא פשוטה. קראתי מאמרים, ספרים, והרצאות על מחזותיו של חנוך לוין. מבטה של פסיכולוגית העצמי נעדרה ממקורות אלו. האמפתיה למחזה לא היתה לי מיידית ,ובוודאי לא בארגז הכלים המוכן שלי. ובמהלך הימים תוך כדי התלבטויות, לאט לאט החלו ניצנים ראשונים של רעיונות להבקיע. אבל אז הבנתי מתוך מקום מאד עמוק בתוכי כי זו דרכה של האמפתיה. היא לא תמיד נגישה ולכן דורשת מלאכת ראש ולב. על מנת להגיע לעצמי ששבלל את תוכו, יש לראות את מה שמעבר לקרומי ההגנה. תנאי הדרך האפלים דורשים מאיתנו להמשיך ולהתאמץ, להמשיך ולחפש, תוך שאנחנו ממשיכים לשמור על הידיעה כי זו דרכו של העצמי המגשש את נתיבו.

וכך בכל רגע ורגע, בכל מפגש, ובכל מעשה ויצירה, נתונה הבחירה בכף ידינו, כפי שכותבת במילותיה החדות והצלולות שימבורסקה בשיר "כף היד":

                  עשרים ושבע עצמות,

                  שלושים וחמישה שרירים,

                  קרוב לאלפים תאי עצבים

                  יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.

                  הרי זה די והותר,

                  כדי לכתוב את "מין קמפף"

                  או את "פו הדב".

 

ואנו פה היום לשמוע את המלים, אך גם לשמוע צלילים, לשמוע קולות. להיות עדים לעוצמתו  של הקול האנושי, שיכול לגעת באחר, ולהוות מיכל מהדהד, מתרגש ומתפעל. אנחנו והמוסיקה בחוויה אחת בהוויה אחת.

(שיקופית תמונת האיש והירח)לפני מספר שבועות בקרתי בתערוכה קטנה של בוגרי בצאלאל, תמונה אחת שבתה את ליבי. עומד אדם ומבריק במטלית אדומה את הירח. כל כך התרגשתי מהתמונה ומיד חשבתי שזו המשמעות הציורית למושג של זולתעצמי. מי שמוכן להבריק את זולתו  יהיה זה מואר, וכשזה יהיה מואר יוכל הילד להמשיך לחלום, יוכל למצוא בשקט את שירו.

 

 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים