קלאודיה קוגן פתיחה ליום העיון הרטיטי את ליבי
הרצאתו של ד"ר ארז בנאי
הרצאתו של רענן קולקה
מיכאל הנדלזלץ על ההצגה ב"הארץ"
יום עיון חווייתי על המחזה
הרטיטי את לבי
מאת חנוך לוין


אירוניה וחמלה – ביטולה של שְנִיוּת

רענן קולקה



אין פעם שאני קורא טקסט של לוין שאינני בוכה בו, אין פעם שאני צופה בהצגה משלו ואינני בוכה בה, ואין פעם שאיני כועס-נדהם על פרצי הצחוק שלי ושל אחרים, ואין פעם שאיני משדל את עצמי לאמור: ומה אתה רוצה מעמך ומהאחרים, והרי הוא עצמו, חנוך לוין כך בקש על ערש דווי:
לכתוב את הקומדיה הגדולה, זו שהותיר לנו כאחרונה ממש – הרטיטי את לבי.

ליד מיטת חוליו בבית החולים, במכשיר הפלם שנותר נמצאו השורות האחרונות כנראה שכתב:

אחרון עמוד 408

הקומדיה הגדולה

על סף מותי הייתי רוצה לכתוב
קומדיה גדולה,
משהו שיעשה לכם מצב-רוח
עצום ונפלא,
משהו שיעלה חיוך על שפתיכם
ומפעם לפעם צחוק,
שיותיר אתכם בלכתכם הביתה
בתחושת סיפוק עמוק.


שני מבטים לו לאדם, המבט האירוני והמבט החומל. אלה הם שני מבטים ביניהם רוטט הקיום האנושי ותולדותיה של הציביליזציה כולה. אלה הם המבטים המרשתים את קווי הקואורדינטות של הקיום והיקום בין הממד של הדואליות לבין האיכות של אַ-דואליות.

האירוניה היא הדואליות עליה מבוססת הציביליזציה המערבית, זו שאפשרה את תולדות המטפיזיקה של ההפרדה, המבט המבדיל בין דבר לדבר, זה שאפשר לתרבות המערב להפוך לשיאה של הטכנולוגיה בכל היבט של החיים. כי הרי רק אוריינטציית ההפרדה מאפשרת יצירת בורג ואום, גרב ונעל, וגם לראות כך את הגשם והשלולית, וכמובן בשיאה של ההפרדה ליצור את השפה והלשונות כולן, וכל המבנים העיליים האחרים היכולים לנבוע מן המופרד זה מזה.

והחמלה היא ביטולה של הדואליות, זו אשר מנחה חלקים תשתיתיים בתרבויות המזרח, היא זו המבטלת את מחיצת ההפרדה בין דבר לדבר, בין מים לדג, בין שמים וענן לפרי העץ ולניר המופק מגזעו, בין אדם לאדם, בין אדם לעולם.

רק לשם דוגמה, ראו נא מה עוללנו לה למלה פתיטי , שלוּ משאל קטן היינו עושים כאן בינותינו היינו מוצאים את משמעותה כַּנִלְעַג והקטן והעלוב בגחמותיו ועוד יותר מכך במשאלתו לנשגב. והרי מקורה הראשון של המלה הוא בהיפוכה של משמעות, בַּנוֹגֵעַ והמכמיר לב, זה אשר לו אנו נותנים את לבנו שלנו.

זהו המעבר הַמְפַתֵחַ מצד אחד והממאיר מצד שני שבין החומל, המביט מבפנים לבין האירוני, המביט מן החוץ, העומד מן הצד, המותיר לבדו. אני מבקש להציע בפניכם הבוקר כי גדולת הנפש והיצירה של חנוך לוין טמונה בביטולה של הדואליות בין אירוניה וחמלה.

נדמה כי האירוניה החריפה של לוין הקשתה לראות את החמלה הגלומה בכל יצירתו, גם זו הפוליטית -חברתית וגם זו המאוחרת. אך דומה בעייני שזהו סוד גדולתו של יוצר זה שכולנו חשים בנוכחותה: החמלה מצויה בו תמיד וסוד הצלחתו הוא בכך שהוא מביא לנו בתוך עטיפת האירוניה נוחם מזוכך, את החמלה בהתגלמותה.

האופן האמפתי שבו מצויה עמדתו של חנוך לוין אל האדם בקטנותו הגדולה ביותר, זו היכולה להוליכנו כל כך בנקל אל עמדה של אירוניה, דהיינו של פיצולנו מן הזולת, יכולה להיחשב כתביעה אינסופית מאתנו :דווקא למול האדם בקטנותו לא לשמוט את מבטנו ממנו, לא לחדול מלהיות לו לזולתעצמי דווקא בשעותיו הקטנות והדוחות. האם הדחייה תהיה זו שתגבר עלינו או שמא יהיה זה דבר מה אחר לחלוטין, אותו דבר המבטל את המחיצה בינינו לאחר, אותו דבר העושה את האחר לזולת. וכה הרבה אנו חבים לַעברית שבה המלה 'זולת' כה חורגת מן המלה 'אחר' .

אינני מרפה מלהביא שוב ושוב את שורותיו הגדולות של אלבר קאמי בהן הוא חותם את הדֶבֶר :
"רייה החליט לכתוב את הסיפור הזה כדי שלא יהיה אחד השותקים, כדי ללמד זכות על מוכי הדבר האלה. כדי שיישאר לפחות זיכרון של העוול שנעשה להם וההתעמרות שהתעמרו בהם, וכדי לומר בפשטות מה שלומדים בעתות פורענות כאלה: שבני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז. (ההדגשה שלי, ר.ק.)

חנוך לוין מציע לנו במרכזה של האירוניה את החמלה, ואנו המתקשים הרבה פעמים לראות מבעד לאירוניה, נשמטים ממנו כפי ששנים רבות קרה לציבוריות הישראלית למול חנוך לוין. ובפעמים בהן אנו מצליחים בתוך האירוני הכל-כך מתאים להווייתנו הדואלית לחמוק ברגעי חסד אל הא-דואליות, שם אנו זוכים להארה המזוככת של הנוחם שאיננו הנחמה לה אנו זוכים אלא הנחמה אותה יכולים אנו לתת.

והחמלה הלוינית אולי אף גדולה מזו של קאמי: בעוד זה האחרון מציע איזו התבוננות השוואתית בין הראוי להערצה הגובר על הראוי לבוז, לוין מציע כי גם הראוי לבוז בהתבוננות דואלית ראוי להערצה בהיעמדות אתית א-דואלית כלפי הזולת.

הזכות לאושר
זו המתגלמת במחזה שלפנינו כצורך הבלתי מוותר על האהבה, דווקא מזו שאיננה אוהבת כי היא נתונה בד' אמות הנרקיסיזם המופעי, האכסהיביציוניסטי שלה, בעצמי הגרנדיוזי שלה, ואיננה פנויה לאהוב, וגם נמצאותה שלה באהבה היא תמיד נמצאות בתוך גרנדיוזיות ולא בתוך האהבה, שהיא לעולם בתחומו של האידיאלי ולא באזוריה של הגרנדיוזיות.

במערב נמצא כמובן את פסילתו של החיפוש אחר האושר ואת ההישג הדפרסיבי של הוויתור עליו כהישג האנושי העליון. אך הזכות לאושר והחובה להגיע אליו הם אינטרינזיים לאדם ולא רק כצורך, אלא כְּמָה שמגדיר את האיכות הטרנספורמטיבית של האדם, את יכולתו לחרוג מעצמו. האושר הוא אם כך , בדיוק כמו האהבה, לא הישג גרנדיוזי אלא אקט התמרתי, התרחבותה של התודעה אל מעבר לגבולות הפרסונלי, אל עבר הזולת.

במחזה שראינו זה עתה דומה שדמותו של למקה היא המחזיקה את הדילמה הקשה הזו: השופט למקה, כך הוא קרוי, מגלם את העמדה השיפוטית המְחַלֶקֶת, הקובעת מבחוץ, האירונית, המותירה את האיש הזה ללא האהבה לה הוא עורג . מבנה העומק הסמוי של הטרגי המובא במחזה הוא העמדה השיפוטית, זו המותירה אותנו מחוץ לדברים ולא בהם עצמם. והרי הוא עצמו, השופט למקה, מתחנן על חיי לבו כאשר בשלבים מאוחרים של הצטללות ההתרחשות התודעתית הוא מתחנן , הניחו לי עם השם המְאַרֵר-מקולל הזה "השופט" למקה, ומה בסך הכול שפטתי, תחרות של מלכות יופי שכונתית. לא בנלעג הגלוי מדובר כאן כי אם בהכרה העמוקה כי המבט השיפוטי (זה המבט הזכרי על האישה, על הנקבי) הוא המוציא אותנו אל מחוץ לאהבה.

באותם ימים אחרונים של חייו, הותיר חנוך לוין שורות ענק בהן, כך אני מאמין, הוא הותיר לנו להרהר בַּשְנִיוּת שבין שני סוגי המבט וביכולתנו לחרוג ממנה. לסיום, אפוא, אביא בפניכם שיר בו מציב לוין את שאלת המבט הכפול, זה של ההשתקפות הדואלית וזה של הדברים כשלעצמם המושגים דרך מבט שאיננו מפריד, איננו מפצל, המכונן את ההוויה האַ-דואלית.

אחרון עמוד 401

פנים של ילד באגם

פנים של ילד באגם,
לא משתקפים – הפנים עצמם,
נגרפים בזרם בהילוך איטי,
למעלה עננים שטים.

בחלון רחוק מבט אמו,
לא משתקף – המבט עצמו,
היא מחכה, והוא לא בא,
עננים שטים בשלווה רבה.

דברים שניסינו לשיר ולומר,
לא השתקפות – רק הדבר.


היו נא בטוב

שורש, דצמבר 2008
 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים