מפירוש להוויה

מאת:

דפנה הומינר

הרצאה שניתנה בשפ"ח ר"ג
ובשרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל אביב

2004



מבוא

חיפוש המקום הנכון לנו כמטפלים, הינה משימת חיים המוכרת לכולנו.
באמרי "מקום נכון", אני מתכוונת למושג שהינו אישי מאד וחוויתי מאד והחיפוש אחריו לעולם אינו מסתיים.
ולמרות המשכיותו הבלתי נגמרת של חיפוש זה, אפשר וכדאי לעצור מעת לעת, להתבונן ולהצביע על ציוני דרך משמעותיים ונקודות תפנית קריטיות.
אני שמחה על ההזדמנות למפגש זה, בו ארצה לשתף אתכם באחת מנקודות התפנית המשמעותיות שחוויתי במהלך שנות מסעי האישי כמטפלת.

נקודת תפנית זו, קשורה במעבר ההדרגתי שעברתי מעמדה תאורטית המעוגנת בתאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, תאוריית הקונפליקט ,( פרויד, קליין ותאוריות יחסי אובייקט ), עד לתאוריות החסך ובמרכזן פסיכולוגיית העצמי של קוהוט וממשיכי דרכו בארץ ובעולם.

תהליך אישי זה, מקביל במובנים רבים להתפתחות התאוריה הפסיכואנליטית עצמה  ומכיון שאני מאמינה שהעובדות ההיסטוריות והתיאורטיות ידועות ומוכרות לכם היטב, ארשה לעצמי סקירה כללית , מהירה ומטבע הדברים גם שטחית משהו, של התפתחות מטה- תאורטית זו.

בהמשך הדברים אתעכב יותר על מאפיינה העיקריים של פסיכולוגיית העצמי, תוך השוואתה לתאוריות שקדמו לה.
אעשה זו תוך התייחסות לשלושה צירים הסובבים סביב שלוש שאלות מרכזיות, אותן אבקשכם לשמור במחשבה :

1. מהי "המחלה"?מהו הסבל האנושי?
2. מהו הריפוי ?
3. ומהי עמדתו של המטפל, הנגזרת כפועל יוצא מהתשובה לשתי השאלות הראשונות.

התיאוריה הקלאסית

תחילת החשיבה הפסיכואנליטית היא, אם כן, בתאוריה הפרוידאנית הקלאסית.

פרויד ראה במחלה סוג של פתרון, לא מוצלח במיוחד, של קונפליקט פנימי בין שלוש ישויות סמבוליות, אינטראפסיכיות, הלא הן האיד, האגו והסופר אגו.
לב ליבו של הסבל האנושי, אליבא דה פרויד, הוא המאבק בדחף. הדחף הוא המרכיב הנפשי העיקרי ,אשר זוכה למקום המכובד ביותר בתאוריה זו.
הדחף הוא ביולוגי, מולד, כמותו ואיכותו קבועות מראש כנתון דטרמיניסטי.
האדם, באשר הוא אדם, על פי פרויד, הינו אדם "אשם". כלומר אדם נוירוטי במידה כזו או אחרת, אשר מחפש פתרונות מוצלחים יותר או פחות, למצב מתמיד של אשמה הנובע ממשאלות דיחפיות אסורות, המסכנות אותו . כדי להמנע מסכנת האשמה ,הוא נאלץ להדחיקן, או להתגונן נגדן באמצעות הגנות נוספות, חליפיות או משלימות.

ההדחקה הינה מנגנון נפשי רב עוצמה, הגובה מחיר אנרגטי רב מאד, אשר בא על חשבון האגו ומדלדל אותו. האגו הוא אותו יציר סימלי המכיל בתוכו את היכולת התפקודית המודעת והיומיומית- מרכיבים קוגניטיביים בעיקר כמו זיכרון וחשיבה, אך גם רגשיים ותפיסתיים.

המודל של פרויד הוא אם כן מודל של מערכת אנרגטית סגורה, בה האנרגיה עוברת בין הישויות השונות לפי הצורך והתנאים, וכל הגברה והעצמה של האנרגיה באחת הישויות, כרוכה בהפחתה ודלדול של האחרות.

תפקיד הסביבה על פי מודל זה, הינו ליצג את האיסור החברתי מול הדחף הביולוגי הפנימי.
החברה הינה נציגת האיסורים והאידאלים אשר מופנמים והופכים בהדרגה לישות הקרוייה סופר אגו, והיא אותה ישות אשר נמצאת במאבק קיומי מתמיד עם הדחפים.

במאבק זה על מציאת האיזון הנכון בין שלוש הישויות הנפשיות, מתרחשות לעיתים "הסתבכויות" שונות: אחת הדוגמאות השכיחות ל"הסתבכות" כזו, היא מצב בו הדחף חזק ביותר, מסיבות גנטיות או סביבתיות, בעקבות זאת הסופר אגו אוסר יותר, והאגו נאלץ להפעיל מנגנוני הגנה רבים יותר ויקרים יותר. כל זה מביא לדלדול התיפקוד היומיומי, לסימפטומים נוירוטיים כמו שכחה וקשיי למידה, או התנהגויות דיספונקציונליות אחרות, ביניהן התנהגות אובססיבית קומפולסיבית, פוביות, ועוד.

העיקרון הכללי לפיו מובנת המחלה במודל הפרוידיאני הינו עיקרון של קונפליקט פנימי , בלתי מודע, קשה ומכאיב ביותר. הקונפליקט האדיפלי , המתרחש בסביבות גיל ארבע חמש, מהווה את שיאה של ההתפתחות הנפשית ושל החיפוש המתמיד אחרי איזון תוך נפשי, ולקונפליקט חשוב זה, יש פתרונות "טובים" ופתרונות "גרועים".
פתרון טוב יביא לאיזון נפשי והמשך ההתפתחות התקינה , בעיקר בשני המדדים שפרויד הגדיר- היכולת לעבוד והיכולת לאהוב.
פתרון גרוע , יצור מצב של חולי נפשי, אשר יתבטא ברמת החוויה המודעת דרך סימפטומים כאלה או אחרים, שהם תולדת אותו קונפליקט בלתי מודע שלא נפתר היטב.

הסבל הנפשי אם כן, מוסבר בתאוריה זו כסבל שגורמים הסימפטומים .הסימפטומים הם המופע החיצוני של חולי פנימי, שנוצר כתוצאה מאי היכולת "לפתור נכון" את הקונפליקט האדיפלי, קרי להגיע לאיזון תקין בין הישויות הנפשיות. לסביבה אין כמעט שום משמעות קריטית , אלא כמגיבה באופן כזה או אחר למאבק הפנימי להשיג איזון תוך נפשי.

מטרת הטיפול הינה לשנות את האיזון הלא מוצלח שבין שלוש הישויות הנפשיות, על ידי שינוי היחס בין החומר המודחק והלא מודע, לבין החומר המודע והנגיש לאדם.

המחשבה שעומדת מאחורי הרעיון הזה הינה שחרור חלקי של הגנות הדוקות מדי, על ידי העלאת חלק מהדחפים האסורים הקבורים בלא מודע, בחזרה אל המודע, תוך מתן לגיטימציה לדחף, גם אם לא למימושו.

תפקיד המטפל הינו פשוט יחסית. עליו יאפשר שחרור של החומר הלא מודע באופן הדרגתי כדי לא ליצור הצפה ובעיקר כדי לא לעורר התנגדות וחסימה נוספת. כאשר ישתחרר מספיק חומר לא מודע, תהיה הפחתה בעוצמת ההדחקה (או המנגנונים הנוספים/תחליפיים), והסימפטום הנוירוטי יחלוף.

ניתן לומר, מעט בציניות אמנם, כי עמדת המטפל הנגזרת ממודל הצנרת הנפשית המסתבכת ונסתמת, הינה עמדת השרברב המיומן: איש המקצוע אשר מכיר היטב את הצנרת, ומטרתו לפתוח את הסתימה בזהירות אך ביעילות, ולאפשר את המשך הזרימה הנפשית שנתקעה.
למטופל, בדיוק כמו ללקוח המזמין אליו הביתה שרברב, לא אמור להיות יותר מדי ידע או הבנה באשר למצבו, בלשון המעטה.
הוא זה שמתאר את הבעיה, מגיש את כלי העבודה, הוא עוזר ואולי אפילו מפשיל שרוולים ומזיע,
אך בעל הדעה, הסמכות המקצועית שיודעת ב ד י ו ק מה התקלקל והיכן, זהו הפסיכותראפיסט.
הוא מצוי בעמדה של ידע מול המטופל ההדיוט, אשר אין לו שמץ של מושג מה לעזאזל קורה ומהיכן הסתימה או לחילופין הדליפה...
המטופל נדרש לשתף פעולה עם המטפל, במובן הזה של ציות להוראותיו. הוא אמור לקיים את מה שקרוי בז’רגון הפסיכואנליטי : הכלל הראשון. אסוציאציות חופשיות. המטופל מתבקש לדבר את כל מה שעולה בדעתו, בלי להסתיר ובלי לחסום דבר...
אם השיטה אינה עובדת, הרי שזה משום שהמטופל "מתנגד", קרי אינו מוכן לחשוף בפני
עצמו ובפני המטפל את הצד האפל והמפחיד של דחפיו.

וכאן מגיע לעזרתו של המטפל כלי טיפולי נוסף- הפירוש.
המטפל מפרש למטופל את התנגדותו. הוא מסביר לו ממה הוא פוחד, וכיצד הוא חוסם את המחשבה וההכרה ,כדי להמנע מהגורם המפחיד.
הפירוש אמור לחדור לתודעה ולגרות לאדם לוותר על ההתנגדות שלו.
לרוב, גם הכלי הזה אינו יעיל דיו, וכאן אנו מגיעים לכלי המרכזי של העבודה הפסיכואנליטית הקלאסית, הלא הוא ההעברה.
פרויד גילה כי המטופל יכול להתנגד ככל שירצה, ולסרב להזכר בזכרונות המפחידים והטראומטיים שהודחקו, אך הוא אינו יכול להמנע מלחוש את הרגשות שהתלוו לזיכרונות המודחקים הללו.
את הרגשות האלה, הוא חש ומעביר בהווה, אל דמות המטפל, וחווה אותם בעוצמה חזקה כאילו המטפל הוא הוא הדמות הראשונית אליה היו הרגשות מופנים במקור.

הפירוש המוצלח הוא "פירוש מוטאטיבי", כהגדרתו של סטרצ’י, כלומר פירוש שיוצר שינוי מבני בנפש, מעין "מוטציה". פירוש כזה כורך יחד את רגשות ההעברה המתרחשת בחדר הטיפול בזמן הווה, יחד עם הסבר משוער למה שהתרחש בעבר הרחוק, וכתוצאה מכך יוצר חוויה של התפכחות, ובה לומד המטופל להכיר במופרכות רגשות ההעברה שלו, ומבין שהמטפל הוא דמות אחרת, חדשה, בלתי מסוכנת, מיטיבה ואף אהובה.
באופן זה, הוא משתחרר מהתבנית הקדומה של טראומת הפתרון הישן והבלתי מוצלח, ומשתחרר מכל הסימפטומים המכאיבים שבאו כרוכים ב"עיסקת חבילה" עם טראומה זו.

עמדת המטפל בתאוריה הקלאסית היא אם כן עמדת המומחה: הוא הלוח החלק אליו מושלכים רגשותיו המועברים של המטופל, עליו להיות "נקי" מרגשות/דחפים ומשאלות כלפי המטופל, והוא תמיד זהה שיודע טוב יותר מהמטופל "מה באמת השתבש", ובשל כך מבין נכון יותר גם "מה ב א מ ת קורה בחדר הטיפול בכל רגע נתון"...

הפיתוח של מלני קליין, היה השלב החשוב הבא בהתפתחות התאוריה הפסיכואנליטית. קליין נשארה צמודה לעקרונות היסוד הפרוידיאנים, ובכל זאת ניסתה להכניס להכניס לתאוריה שלה את הגורם הסביבתי באופן מעט יותר דומיננטי או לפחות אינטראקטיבי.

בסופו של דבר, הניסיון לא עלה יפה. כנראה שמטעמי פוליטיקה פנימית, כפי שנהוג כיום לחשוב, הקפידה קליין על נאמנות יתר לפרויד, הצהירה אמונים לביולוגיזם הדטרמיניסטי, והתעקשה שלסביבה כשלעצמה, אין תפקיד משמעותי במיוחד באותה דרמה פנימית, אלא כאובייקט מוצלח יותר או פחות, להשלכת הליבידו או האגרסיה הפנימית של התינוק.

במילים אחרות, על פי קליין, האדם בורא וממציא את סביבתו, כהשלכה של דחפי האהבה והשנאה הפנימיים והמולדים שלו. לסביבה הממשית יש אמנם השפעה מסויימת לכאן או לכאן, אך בעיקרון זהו עדיין אותו מאבק נורא של האדם בעצמו ובדחפיו, אשר מסכנים את נפשו בכך שהם מונעים ממנו את חווית האהבה היציבה המזינה את הנפש.

ה"מחלה" על פי קליין, היינה תולדה של אחת משתי אפשרויות- פיצול פרימיטיבי ומוחלט בין טוב ורע בדמות האובייקט ועקב כך פיצול בתוך הנפש עצמה, מה שמביא לתחושה מתמדת של סכנה חיצונית וחרדת מוות נוראה ,
או לחילופין פיצול מאוחה חלקית, כאשר האיחוי הלא מוצלח מותיר את האדם בתחושת אשמה איומה על רגשות השנאה שהוא חש כלפי מושא אהבתו, וכתוצאה מכך חרדת הנטשות תמידית, כעונש על הנזק שהזיק כביכול לאהוביו...
במקרה הראשון המחלה לובשת צורה פסיכוטית פרנואידית, ובמקרה השני היא לובשת צורה של דכאון קליני.

מכיון שהמחלה לסוגיה, היא פועל יוצא מהפנמות והשלכות ראשוניות, של דמות האובייקט הראשוני שעוותה על ידי מנגנונים אלה, מכאן שהריפוי צריך לטפל באלמנטים אלה.
הריפוי צריך לשאוף לאיחוי מוצלח של החלקים המפוצלים של האובייקט והעצמי, וכן ליצירת תיקון, רפרציה, שבה יוכל המטופל לחוש שהוא פיצה את הדמות הראשונית האהובה, שבשל דחפיו התוקפניים השליך כלפיה גם הרבה שנאה.
ההשלמה הזאת, והתיקון הנושא אופי של מעין כפרה או מחילה שאדם מעניק לעצמו בשם האובייקט הראשוני, הינם לב התהליך הטיפולי שמטרתו הינה אינטגרציה בריאה בין חלקי אובייקט ועצמי מפוצלים או מאוחים באופן חלקי בלבד.
ומכיון שהעבודה הטיפולית מתבצעת דרך בדיקת החלקים המושלכים/מופנמים של האובייקט ובדיקת היחסים הפרימיטיביים איתו כפי שהם משתחזרים בטיפול, כונתה התאוריה של קליין והבאים בעקבותיה בשם :תאורית יחסי אובייקט.

מכאן שתפקיד המטפל הינו להעמיד עצמו לרשות אותו תהליך אינטגרטיבי שמהלכיו העיקריים הם החזרת הפנמות שהופכות להשלכות וחוזר חלילה....
כאן, עמדת המטפל אינה זו של השרברב המתקן את הצנרת כמו במודל הפרוידיאני, אלא "מחזיר כדורי הטניס" או אולי נכון יותר לומר כדורי הסקווש, שהאדם משחק איתם מול הקיר החלק...
המטפל בגישה זו, בדיוק כמו בגישה הפרוידיאנית, הינו לוח חלק אשר המטופל אמור להשליך עליו ולצייר בו את הקוים הבולטים של הקונפליקט התוך נפשי שלו, את השרטוט הפנימי של הטראומה המכאיבה של עברו.

למטופל אין בעצם יכולת לתפיסה מציאותית של המטפל, בשל ה"מחלה" הגורמת לו לראות כל אדם ואדם מבעד למשקפי הטראומה או שרידי ההתפתחות הינקותית הלקוייה שלו בתחום יחסי האובייקט.
המטפל הוא המקצוען, היודע בדיוק מה עבר ומה עובר על המטופל, והוא מסביר לו זאת באמצעות פרושי ההעברה .בהדרגה המטופל לומד לבצע רפרציה מול דמות המטפל, כתחליף לרפרציה שלא התבצעה בעבר מול האובייקט המקורי, וכך משמשת ההעברה כאלמנט טיפולי המקדם וממשיך את ההתפתחות הראשונית שנעצרה או "נתקעה".

אסתפק בשתי התאוריות הללו כמייצגות את הזרם הקלאסי המרכזי, למרות שתאוריות רבות וחשובות נשארו מחוץ לסקירה המהירה הזו, בשל מגבלות הזמן והמקום.

כפי שניתן לראות, המרכיב העיקרי בעמדת המטפל לפי התאוריות הקלאסיות, הינו המרכיב האפיסטמי, ממנו נגזרת העמדה והנוכחות הטיפולית כולה:
המטפל הינו בעל ידע אפריורי, באשר למטופל. למעשה, הוא אינו זקוק כלל למטופל כדי לבסס ידע זה, שכן יש ברשותו "תאוריה" כלומר גוף של ידע אשר הינו "נכון וצודק" לגבי כל אדם ואדם. משימתו היא לישם ידע אפריורי זה, על המטופל הספציפי אשר נכנס אליו למרפאה בכל שעה ושעה, ולהפעיל את "שיטת הריפוי" הנגזרת מתאוריה זו.
לפחות באופן תאורטי פרופר, אישיותו של המטפל כלל אינה נחשבת, וידוע הטיעון לפיו אין כל חשיבות לשאלות כמו האם המטפל הינו גבר או אשה, צעיר או מבוגר וכדומה. בנוסף,
העדפתו של המטופל אינה רלוונטית ממילא, שכן אין באפשרותו לתפוס את המטפל כאדם ממשי, אלא כתוצר של השלכותיו שלו.

על פי תפיסה זו, "מטפל טוב", יוכל בכל רגע נתון בטיפול, לפחות בשאיפה, להסביר לעצמו מה מתרחש במונחים של העברה, לפרש פרוש מדוייק, ובכך לשחרר בהדרגה את המטופל ממחלתו.
מכיון שהתאוריות הללו הן תאוריות פוזיטיביסטיות של ידע, הרי שצפוי להניח שכל המטפלים יטפלו באותו מטופל באופן דומה עד זהה, ולכל סיטואציה טיפולית יש פירוש אחד נכון ,או לפחות פירוש אחד שהוא נכון יותר באופן מובהק מאחרים. כדי להגיע לפירוש מדוייק זה, המטפל אמור לשכלל את עצמו ואת יכולת הניתוח האנליטי שלו, יחד עם הגברת המאמצים להעשות " לוח חלק", נטול העברה נגדית ככל האפשר...

אם לחזור לראשית דברי, ולתאור התהליך האישי שעברתי במהלך שנות עבודתי, הרי שניתן לומר שככל שנעשיתי מנוסה ומיומנת יותר כמטפלת אנליטית קלאסית, כך רבו החריקות והסטיות שסטיתי מאותם עקרונות יסוד אנליטיים, לפיהם אני אמורה להיות נטולת פנים, לוח חלק אנונימי , מושא להשלכות, ובעיקר-תמיד יודעת יותר מהמטופל אודות מה הוא מרגיש בכל רגע נתון...
מי מאיתנו אינו מכיר את הסיטואציה הבאה:

המטופל מאחר בכמה דקות , ונכנס כרוח סערה ,בשל האיחור...
המטפל שותק, משום שהמטפל שותק תמיד...
המטופל מרגיש אשם ומתחיל להתנצל על האיחור
המטפל, כלוח חלק, משקף את תחושת האשמה של המטופל שהתנצל, ומייד מציע שאשמה זו הינה אשמה סימפטומטית, המבטאת את האשמה הלא מודעת שהמטופל מרגיש כלפי המטפל, מפני שהוא בעצם כועס עליו.
המטופל מנסה לטעון שאינו כועס כלל על המטפל..

המטפל לעומת זאת, טוען כנגדו את הטענה הניצחת, שאלמלא היה כועס, לא היה חש אמביוולנציה כה רבה, אשר גורמת לו לאחר לטיפול...
המטופל מרגיש נאשם, ושוב פותח בהתנצלות, המלווה הפעם בהסבר אודות נסיבות האיחור... פקק, ילד חולה בבית וכו’.
המטפל מפרש את ההסבר החיצוני הזה, כסוג של תרוץ וב"עברית אנליטית" ,כהתנגדות לפירוש...

הוא חוזר על הטענה שהמטופל כועס עליו ולכן אחר, אך מכחיש את כעסו, מפני שחושש לפגוע במטפל האהוב כפי שפגע בעבר באימו. במקום לבטא את הכעס באופן ישיר, הוא עושה זאת באמצעות אקטינג אאוט בצורת איחור...
עכשיו המטופל כבר מתחיל באמת לכעוס, מפני שלא די בכך שהיה פקק שעיכב אותו, שהשאיר ילד חולה לבד בבית, ושהפסיד חלק יקר, תרתי משמע, מזמן הפגישה שלו, הרי עכשיו הוא מפסיד את יתרת הזמן היקר בויכוחים אודות אמביוולנציה שהוא כביכול חש, אודות אשמה על תוקפנותו כלפי המטפל, ושאר שיחות מעיקות אשר אינן נוגעות כלל לנושא המכאיב עליו הוא מבקש לדבר בפגישה , ואשר בשלו הוא פנה לטיפול מלכתחילה...


סיטואציה זו, למרות הצבעים המוגזמים בה צבעתי אותה, אינה דמיונית כלל.
היא התרחשה בקליניקה שלי לא פעם, וכך גם בקליניקות רבות אחרות בהן ביקרתי כמטופלת וכמודרכת במהלך שנות הכשרתי המקצועית:

המטפל תמיד צודק, והמטופל לעולם אינו צודק משום שאינו "מסוגל" להיות כזה עקב הקונפליקט וההעברה המעוורים את עיניו.
תפקיד המטפל להאיר את עיניו, כאשר התאוריה היא הפנס הבלעדי.

עבדתי לא מעט שנים באוריינטציה טיפולית, כמטפלת וגם כמדריכה . האנונימיות , האבסטיננס, הלוח החלק... כל אלה היו עבורי מבצר מגן ובטוח, בפני חרדות רבות, שנחסכו ממני בשל אחיזה זו בתאוריה נכונה תמיד, שנתנה בידי "כלי" שאינו מכזיב לעולם... כך לפחות האמנתי, בכך שכנעו אותי מורי, ואני שיכנעתי את תלמידי...

ויחד עם זאת, תמיד ליוו אותי הספקות. ובהדרגה הגעתי לקושי רציני ולדילמה מקצועית מהותית. חשתי שמשהו לא עובד...שמשהו לא נכון בעמדה הטיפולית ה"יודעת כל" של המטפל האנליטי. הבדיחות אודות המטפל השותק, המתנשא, המנכר והמנוכר, שוב לא נשמעו לי מצחיקות כל כך, וגם לא מיהרתי לפרש אותן כסוג של "הגנה" הראויה לגנאי...

הרגשתי שמטופלי אכן מחלימים, לשמחתם ולשמחתי, אך פריצות הדרך שלהם קורות פעמים רבות דוקא במקומות בהם אני מתנהגת באופן "לא מקצועי" כביכול...כאשר אני "עוברת" את הגבולות האנליטיים הנוקשים, או כאשר אני "כושלת" ומגיבה רגשית וספונטנית, כאשר איני "לוח אנליטי חלק".
התחלתי להכיר עד מאד בערכה של התגובה הרגשית, של אי ההבנה, של הבילבול, של התהייה הנכונה לשקול מחדש, בכל פעם, את נכונות התאוריה.
ובעיקר למדתי להעריך את ההקשבה האמיתית.
ההקשבה הפתוחה, הנינוחה, זו שאינה מנסה לנחש מראש את מה שעתיד להאמר, שאינה יודעת טוב יותר מהאומר מה היתה בעצם "כוונתו הנסתרת"...


התחלתי לחשוב, שהמטופלים שלי נרפאים לא בגלל התאוריה והפרושים האנליטיים הנגזרים ממנה, אלא כמעט אפשר לומר- למרות הפירושים...
בהדרגה הבנתי, שהחלק היותר חשוב בעבודתי אינו הידע האפיסטמי המוחלט המצוי בידי כביכול, "הפנס האולטימטיבי" אשר בעזרתו אני מאירה את עיני מטופלי.
הבנתי שהרכוש החשוב ביותר העומד לרשותי הוא שתי אזני המקשיבות קשב רב, הלב המוכן להפתח ולהנגע, והנתינה שיודעת מתי צריך ואף חשוב להפר את גבולות הסטינג הטיפולי.
הידע התאורטי הורגש לי כסוג של רשת ביטחון חשובה, שטוב לדעת שהיא נמצאת ,אך רצוי מאד להמנע מלהאחז בה שלא לצורך.

מחשבות אלה היו מחשבות רדיקליות ואסורות למדי, לפחות על פי אמות המידה הרשמיות של הממסד הפסיכואנליטי בתוכו גדלתי ואליו חשתי זיקה ושייכות. אני מניחה שניתן לומר כי סבלתי במשך פרק זמן כלשהו ממצב של "נוירוזה מקצועית",  נויירוזה שהיתה תולדת הקונפליקט שבין האמת הפרטית שלי, כפי שגיליתי אותה בהדרגה, לבין "האמת המקצועית" והממסדית, הסופר אגו המקצועי, שהצר מאד את צעדי , את חשיבתי החופשית והפתוחה  ואת יכולתי להתבונן ולהקשיב לדברים כמות שהם, מבלי להכניסם לסד תאורטי "ראוי".

אלא שלשמחתי( בדיעבד כמובן) , הספיקות הלכו ורבו. ובסופו של דבר, הבנתי שכדי להמשיך ולטפל ממקום של אמונה אמיתית בעשייתי, ולא מכוח האינרציה בלבד, עלי לחפש לעצמי מסגרת אחרת בה ספיקות אלה יוכלו לקבל תשובה והכלה, ואשר בתוכה אוכל להמשיך ולגדל את האמת המקצועית הפנימית והפרטית שלי, שנעשתה יותר ויותר ברורה.

אקצר ואומר שחיפוש זה הביא אותי בסופו של דבר לפתחה של פסיכולוגיית העצמי של קוהוט, ולקבוצת קלינאים ותאורטיקנים הרואים עצמם ממשיכי חשיבתו והגותו.

דרכה של הפסיכואנליזה אל פסיכולוגיית העצמי היתה כמובן ארוכה בהרבה מדרכי הפרטית. התפתחות זו נמשכה עשרות שנים, ועברה דרך מעברים תיאורטיים חשובים כמו התיאוריה של ויניקוט  שנחשב לגשר המובהק שבין התאוריות הקלאסיות והחדשות.
כאיש מבריק ויצירתי מחד, ובעל לב ונשמה גדולה מאידך, השכיל ויניקוט להגות תאורייה שרגליה היו נעוצות בתאוריית הדחף הישנה והמסורתית, אך ראשה המריא לעבר משהו חדש לגמרי.
ויניקוט היה התאורטיקן הבולט ביותר באותה עת, שאמר בקול רם : תפקיד הסביבה בהתפתחות הוא תפקיד קריטי , וטבע את המשפט האלמותי – "אין דבר כזה תינוק. באשר יש תינוק, יש גם אם."
בכך התכוון לומר שיחידת ההתבוננות צריכה לעולם להיות האינטראקציה עם הסביבה ,ולא התינוק או האדם כישות נפרדת.

ויניקוט פיתח למעשה תפיסה חדשה לגמרי, שהזיזה את מרכז הכובד בהבנת המחלה , מקונפליקט בין ישויות אינטרא- פסיכיות , לעבר הבנה שמקור המחלה הוא בחסך הורי.

ויניקוט לא היה היחיד כמובן, אך בסקירה הקצרה שבחרתי להביא בפניכם, הוא הבולט והמשמעותי מבחינת תרומתו המטה- פסיכולוגית.

על הקרקע שחרש ויניקוט, יכול היה קוהוט לזרוע את זרע התאוריה שלו, שעזבה בהדרגה אך בנחישות את אותם שורשים הסטוריים של תאוריית הקונפליקט.


התאורייה של קוהוט אינה תאורייה של קונפליקט תוך אישי, וגם לא של כל קונפליקט אחר. האדם הסובל, על פי קוהוט, אינו אדם "אשם". הוא אינו אדם נוירוטי שמתענה כתוצאה מהלקאה עצמית על דחפיו המגונים. יש גם אדם כזה כמובן, ובכל אחד מאיתנו יש את האדם האשם הפרוידיאני, אך האשמה הנוירוטית בשל הפער בין הדחפים לבין צו החברה, אינה לב המחלה כפי שקוהוט ראה אותה.

קוהוט ראה את החולי כתוצאה בלעדית של כשל סביבתי.
בתאוריה שלו אין השלכות של התוקפנות/הרוע המולד. למעשה, בעיניו לא קיים שום "רוע" או תוקפנות מולדת, ולא "אינסטינקט מוות" כזה או אחר.
בניגוד לפרויד וקליין שנשענו על דחף מוות מולד כהסבר לתוקפנות האנושית, קוהוט הסביר שתוקפנות היא דבר תוצר לוואי משני, שנוצר כתגובה לכישלון הסביבה להיענות לצרכים של התינוק/האדם. לתוקפנות זו, אשר לובשת צורה של הרסנות ונקמנות נוראה המופנית החוצה או פנימה, הוא קרא בשם : זעם נרקיסיסטי.

התאוריה שלו היא תאוריה של חסך: לאדם החולה יש חוסר, דפיציט גדול במבנה הנפשי שלו . המבנה הנפשי אליו התייחס קוהוט נקרא "סלף", והסלף בניגוד למושג "אגו", אינו אך פונקציה מארגנת של הנפש, אלא חוויה הוליסטית שאינה ניתנת לניתוח או לחלוקה למרכיבים. זהו הbeing שלנו. ההוויה של קיומנו הודאי בעולם, כפי שהוא נחווה על ידינו בכל רגע ורגע.

עם זאת ובאופן מפתיע למדי, אין החוויה האנושית הזאת, של "היות בעל עצמיות ברורה ויציבה", דבר מולד, אלא משהו שנרכש כתוצאה מאינטראקציה מיטיבה דיה עם דמות ההורה. התאוריה של קוהוט הינה תאוריה נרקיסיסטית והיא מדברת על עצמי שעשוי מחוויה של שלמות נרקיסיסטית, מתחושה הוליסטית בריאה ומשמחת של היות חי, קיים, בעל ערך והשפעה בעולם. חוויה כזו נוצרת אך ורק בזיקה חיובית מתמדת עם הסביבה.

כאשר אין אינטראקציה מיטיבה כזו, נוצר מעין חור או צלקת גדולה במבנה הסלף. הוא נעשה פריך ושביר, ומטלות חיים מורכבות עלולות להחוות כמסובכות או אפילו מסוכנות עבורו. האדם חש תחושה מפורקת, חולה, של היות מת מבחינה נפשית, חסר ערך לעצמו ולאחרים, מיותר, לא משמעותי ובלתי נראה על ידי העולם.

סלף שביר שכזה, מוליד פעמים רבות מעין מבנה הגנתי מפצה, כסוג של שריון תחליפי שמכסה ושומר על הסלף המחורר והחסר. במקרים כאלה אנו נראה את מה שנהוג לכנות "הפרעה נרקיסיסטית" או "אישיות נרקיסיסטית".

השריון ההגנתי המולבש עליו, כופה את האדם בתוך סד נוקשה, שמונע את התפרקותו אך מונע ממנו גם ספונטניות, חיוניות ובעיקר אפשרות למגע אמיתי וקרוב עם בני אדם.

השריון מופיע בואריאציות שונות וברמות חומרה שונות. האדם שעצמיותו רופפת כתוצאה מכשל סביבתי מתמשך, לובש את העמדה ההגנתית של "לא צריך אף אחד", ו "אני מסתדר הכי טוב לבד".
שריון הגנתי זה, יכול להתחפש לפעמים למשהו "ערכי" כביכול של self sufficiency , ולקבל ערך חברתי-תרבותי גבוה, בעיקר בתרבות המערבית.
"אני אדם עצמאי, לא תלוי אף פעם באף אחד ולא צריך טובות מאף אחד", יאמר מישהו עם שריון מפצה , ובכך יתגאה ויזכה להערכת הסביבה, הערכה שתלוייה כמובן בכך שיוסיף וילבש את הסד הנוקשה המפצה.

אלא שזהו שריון זמני, העומד על כרעי תרנגולת כי הוא מצריך עמידה על המשמר שלא להזדקק לעולם לאחרים, שלא להפגע לעולם על ידי אחרים...
ברור ששמירה מתמדת על השיריון ההגנתי מצריכה לרוב ויתור על יחסי אהבה ממשיים ורגשיים , אבל גם בהמנעות מיחסים אינטימיים, עדיין הסיכוי ששריון כזה יסדק הוא סיכוי רב מאד: מחלה, פיטורים, עזיבה של חבר או בן זוג, כל דבר שמוכיח שלובש השריון הוא אנושי ולפיכך זקוק לאחרים ותלוי בהם, סודק את השריון.
השריון הוא המחלה, אך גם ההגנה בפניה.

ולכן נראה בקליניקה לרוב שני סוגים עיקריים של תלונות:
האחת תלונה על משבר נפשי גדול שחל לפתע ובאופן אקוטי בעקבות התמוטטות פתאומית של השריון ( למשל בחורה השגית מאד, שלא מתקבלת ללהקה צבאית ומנסה להתאבד )
והתלונה השנייה היא תלונה על תחושה כרונית של חוסר חיוניות, חוסר חיים, אי יכולת להנות, לאהוב. מין דיכאון קבוע וממושך וחוסר מגע עם עצמם ועם החיים. העדר תחושות חיוניות הינו התוצאה של אותו שיריון הגנתי .

הטיפול הקוהוטיאני יוצא מנקודת ההנחה שבשני סוגי המקרים, הבעיה היא חסך ראשוני ממושך, שיצר סלף פריך, מחורר, ולא בשל דיו, שאינו מסוגל להתקיים בעולם ללא תחושה מתמדת של חרדה קיומית נוראה.
השריון המלאכותי יוצר משהו שאנו קוראים "הפרעה נרקיסיסטית", אבל הוא אינו הבעיה המקורית אלא הפתרון הלא מוצלח כל כך, לבעיה של סלף שביר.

זה כאילו שהסלף לא קיבל בזמן הווצרותו את אבות המזון הדרושים, והוא לקוי, חסר.
הטיפול הקוהוטיאני , מנסה להשיג צמיחה מחודשת של הסלף. להתחיל ולהצמיח אותו מהמקום בו הוא נעצר. מנקודת הטראומה הבודדת או המצטברת. במילה טראומה איני מתכוונת לטראומה הפרוידאנית של גילוי עריות דמיוני או ממשי, אלא לטראומה של נטישה פתאומית ,התנתקות פתאומית או מתמשכת מההורה ומהחומרים המזינים את העצמי.

הטיפול ינסה לספק את חומרי ההזנה החסרים.
במובן הזה, הטיפול הקוהוטיאני אינו מסתפק ב"העלמת סימפטומים" כתוצאה משחרור הדחקה יתרה סביב חומר מעורר אשמה, אלא הוא שואף לריפוי של העצמי, באופן שתחודש צמיחתו הטבעית והבלתי פוסקת.
לאחרון בספריו קרא קוהוט : ? how does analisys cure, מפני שהדגש הקוהוטיאני הוא על ריפוי , איחוי הסדקים בעצמיות, והאנליזה מרפאה בכך שהיא יוצרת מעין אינקובטור הזנתי, בו מוזן הסלף בתערובת עשירה של חומרים מגדלים ומטפחים.

מהם חומרים אלה?
קוהוט מדבר על שני רכיבים נפשיים חיוניים, אשר העדרם יוצר חולי, ונוכחותם יכולה ליצור החלמה של העצמי.
MIRRORING הרכיב הראשון נקרא מירורינג-
לפי קוהוט, כל אדם נולד כשתוכו תחושה פנימית של שלמות ובטחון מלא בעצמו ובעולם. תחושה זו תלוייה באופן בלעדי, בסביבה מיטיבה דייה , שיודעת לתת לו את האמונה שהוא מרכז העולם של הוריו, או מבחינתו, מרכז העולם כולו.
התינוק המתבונן בעיני אימו, רואה בהן את זיק ההתפעלות הנכסף, אשר מאשר לו שהוא שלם ומושלם, ומצוי במרכז העולם, והוא חלק בלתי נפרד ממנו. האישור הזה של תחושת הערך והשלמות מהווה מראה בתוכה יכול לראות אדם את עצמו כרצוי בעולם, ולכן לחוש חיוניות.
לתחושה עילאית זו של חיוניות צרופה, קרא קוהוט :גרנדיוזיות.
אדם עם גרנדיוזיות פגועה, יהיה אדם חולה. תפקיד הטיפול לשקם את הגרנדיוזיות הפגועה , בין אם היא מתבטאת בערך עצמי מנופח ומוגזם ובין אם היא מתבטאת בתחושות נחיתות קשות, ולעזור לה להחלים ולהבשיל לכדי תחושת ערך טובה ותקינה, מותאמת למציאות, של אדם שחש משמעותי פוטנטי ואהוב .

הרכיב הנפשי השני להזנת הסלף, הינו קשר קבוע עם דמות
אידאליזציה.
קוהוט טוען שיכולתו של אדם לשמור בתוכו לאורך זמן את ה- well being שלו, לשאת בהצלחה וללא פגע רב את כל הפגיעויות הקטנות והגדולות שהחיים מזמנים לנו תמיד, תלוייה במידה רבה בקשר ממושך שיש לו או אין לו, עם דמות מטפלת שנתפסת כאידאלית. כ"גדולה מהחיים". היותו של תינוק שייך להורה אותו ניתן להעריץ, יוצרת בו תחושה של ביטחון קיומי לא מעורער, ביטחון אשר בונה בהדרגה את העצמי כמשהו אינטגרטיבי ויציב. הקשר עם הורה שנותן עצמו כדמות לאידאליזציה, בונה בהדרגה את מערכת הערכים והשאיפות של הילד/האדם.
אדם שלא הצליח ליצר קשר של אידאליזציה במשך מספיק זמן בחייו, או האידאליזציה נקטעה בשל מות ההורה, העדרו הפתאומי או כשל אחר של ההורה, עצמיותו תהיה חסרה.
תפקיד הטיפול, בין היתר, ליצר עבור המטופל את חומר ההזנה השני הזה. לאפשר לו לקבל את המטפל כמושא לאידאליזציה שלו, שלא זכתה למענה הולם בעבר.

מתיאור מטרות הטיפול, ניתן כמובן לגזור את מקומו ועמדתו של המטפל לפי פסיכולוגית העצמי-
עליו להיות האדם שמספק מירורינג לגרנדיוזיות הפגועה ולעיתים המדוכאת של המטופל, להוציא אותה לאור,להחיות אותה כחומר גלם קריטי לבניין הסלף, ובו זמנית להוות דמות אידאלית עבור המטופל, להיות דמות עליה יוכל המטופל להשליך ללא הפרעה את הצרכים שלו בדמות גדולה ,חזקה וערכית שכזו, צרכים שלא סופקו בעבר.

קוהוט הוסיף וקרא בשם מיוחד למטפל. הוא קרא לו :"זולתעצמי", כמילה אחת מחוברת.selfobject
בכך הוא הביע את תמצית עמדתו הנחרצת לגבי המעמד והמקום של המטפל:
המטפל אינו "אובייקט", שכן המילה אובייקט מרמזת על מישהו חיצוני לי. אם אני הסובייקט המקיים קשר עם האובייקט, אנחנו נמצאים זה לזה ביחסי אובייקט.

אלא שקוהוט חרג חריגה גדולה מהחשיבה במושגים של אובייקט ויחסי אובייקט, וזהו אחד המקומות הקריטיים בהם נבדלת משנתו באופן מובהק מתאוריית יחסי אובייקט:

המטפל אינו אמור להיות מושא חיצוני. הוא אמור להיות חלק מהסלף המתהווה והמתפתח של המטופל.
המטפל מעמיד עצמו לרשות הסלף של המטופל באופן בלתי נפרד. הוא מייצר עם המטופל תחושה של התמזגות merger, שהיא חיונית ביותר לפחות בשלבים הראשונים של החיים ושל הטיפול.
המטפל הוא יד ימינו של המטופל, אך הוא יד ימינו בלבד. לא יותר מזה ולא פחות מזה. הוא עושה עבור הסלף של המטופל את כל שיד ימין עושה עבורנו, וכמו יד ימין, הוא מוכן להגדיר עצמו אך ורק בזיקה למטופל.
"אני יד ימין של הגוף הזה", תאמר היד,
אני הזולתעצמי של האיש הזה" , יאמר המטפל הקוהוטיאני."


המטפל מוכן להעמיד עצמו כשלוחה נרקיסיסטית של המטופל. כחומר גלם בבניין הסלף של המטופל.
ואני מאמינה שחלק מכם אולי חשים אי נחת מסויימת לנוכח הדרישה הלא פשוטה הזאת.
אמת. זו דרישה לא פשוטה כלל מהמטפל, לוותר על ה"סובייקטיביות" שלו כביכול, ולהפוך לזולתעצמי. להעמיד עצמו באופן מוחלט ככל שאפשר, ככלי עזר של המטופל, ותו לא.

זו דרישה אשר מבקשת מהמטפל להיות מסוגל לוותר על צרכיו הנרקיסיסטיים במידה רבה. ואני יודעת שרבים וטובים מפרשים לא נכון את הדרישה הלכאורה מופלגת הזו, ובשל כך נרתעים משימוש בפרדיגמה הקוהוטיאנית ומעדיפים פרדיגמות אחרות, לכאורה "מציאותיות" יותר ודרשניות פחות. אולם בעיני ומנסיוני זוהי דעה קדומה ומאד לא מדוייקת-כל התאוריות באשר הן, דרשו ודורשות מהמטפל ויתור על צרכיו הנכקיסיסטיים, ואין בתאוריה הקוהוטיאנית משום חידוש או דרישה מופלגת יחסית לדרישתו של פרויד למשל.
ובכל זאת, יחודה של הדרישה הקוהוטיאנית מהמטפל מול זו בתאוריות הקלאסיות, הינו בויתור המטפל על עמדת ה"ידע האפיסטמי והאפריורי", ובדומה לאמירתו של ביון, נכונותו לפגוש את המטופל ללא זיכרון, הבנה או תשוקה.

נמשיך הלאה, למושגים נוספים המגדירים את מקומו של המטפל לפי פסיכולוגיית העצמי:

הברית הטיפולית בין המטפל והמטופל הינה הדבר החשוב ביותר בטיפול. היא הכלי בתוכו יזרמו החומרים המזינים עליהם דיברתי קודם לכן- המירורינג והאידאליזציה.
אם יסדק הכלי החשוב הזה או חלילה ישבר, סכנה אורבת לטיפול כולו.
לברית זו אנו קוראים בשם "המטריצה האמפתית" או "יחסי עצמי-זולתעצמי".

האינטרפרטציות אינן המרכז או לב הטיפול הקוהוטיאני. אפשר להשתמש בן כאשר הן מ א ד חיוניות או הכרחיות ובלתי נמנעות, אך בכל מקרה אחר, הן נתפסות כמשהו מנכר, אשר יוצר שסע בין המטפל והמטופל, ומסכן את המטריצה האמפתית.
זאת מפני שאינטרפרטציה במובן הקלאסי שלה, מציעה כהנחת יסוד את האמונה שהמטפל "יודע" משהו על המטופל שהמטופל אינו יודע או אינו רואה.
רמיזה כזו, מעבר לפוטנציאל שלה לפגיעה נרקיסיסטית ועלבון למטופל, יש בה סכנת שבירה של אחדות העצמי והזולתעצמי שלו. ובהשאלה, אולי ניתן לדמיין את הרגשתו המבוהלת של אדם, שיד ימין שלו "תתעקש" לפתע לעשות משהו שהמוח לא פקד עליה משום שכלל לא ראה סיבה לעשותו. במצב כזה, יווצר שסע מכאיב באחדות ההרמונית שבין יד ימין לבין הגופנפש כולו.
לפיכך פירושים קלאסיים ניתנים במשורה, ורק בטיימינג נכון, ומטרתם העיקרית היא לפתוח חסימות ולהסיר משקעי עבר טראומטיים, המתבטאים בהעברה ועלולים לפגוע בהרמוניה של הברית הטיפולית, שהיא היא העיקר בטיפול.

אם אין כמעט אינטרפרטציות, ואין תובנות קוגניטיביות ורגשיות, מה בכל זאת יש שם בטיפול קוהוטיאני?
ומהו הכלי הטיפולי שמחליף את מקומן של האינטרפרטציות? מה מחליף את מקומו של הידע התאורטי המקדים, בעזרתו אנו מטפלים בטיפול הקלאסי, וממנו אנו גוזרים את פירושי ההעברה?

הכלי הטיפולי הראשון במעלה, זה שפסיכולוג קוהוטיאני "מצחצח ומאבק בתוכו" השכם והערב, הינו האמפתיה.
תאמרו בצדק- מהו החידוש? הרי אמפתיה היא מושג מרכזי בכל התאוריות הפסיכולוגיות מקדמת דנא. ומה, פרויד לא היה אמפתי?
היה, גם אם לפעמים לא ממש.
אבל הוא בהחלט שאף לכך וכתב על כך.

אז מה המיוחד בפסיכולוגיה הקוהוטיאנית שבזכותו "ניכסה" לעצמה את מושג האמפתיה באופן כה דרמטי ?

המיוחד הוא המקום המרכזי שניתן למושג זה, לא כתכונה מסייעת למטפל, לא כסוג של סימפטיה ונעימות שהכרחיים לאדם העוסק בתחום זה של דיני נפשות: קוהוט העלה את האמפתיה לדרגה של כלי החקירה והטיפול העיקרי והכמעט בלעדי..

אם תזכרו את תלונותי בתחילת הדברים, אודות היומרה של התאוריות הקלאסיות להבין את נפשו של המטופל טוב יותר משהוא עצמו מבין אותה, הרי שקוהוט אומר : אין שחר ליומרה הזאת.
התאוריה של פרויד והתאוריה של קליין והתאוריה שלי עצמי (קוהוט) לצורך העניין, הן תאוריות יפות וטובות, ולפעמים ממש מדוייקות ומתאימות כדי להסביר לעצמנו דברים.
אלא שהן תאוריות בלבד.
כלומר "סיפורי מסגרת" שמישהו המציא , ולפיכך עבור המטופל הן משהו שרחוק מהחוויה שלו. הן מה שקרוי experience distant
הזכרו נא בדוגמה הבדוייה והמגוחכת שקראתי לפניכם קודם לכן, כאשר המטופל מאחר בשל פקק, ובסופו של דבר נאלץ להקדיש את יתרת הזמן להתמודד עם התיאוריה של המטפל הגורסת ש"אחור שווה כעס או התנגדות בטיפול"...

בטיפול קוהוטיאני לא היתה אפשרות למין דיון מצחיק עצוב שכזה, שכן המטפל הקוהוטיאני משתדל שלא להציע לעצמו ולמטופל הנחות מוקדמות המבוססות על תאוריה, אלא משתמש ככלי חקירה בלעדי, בחוויה של המטופל, ובהבנה אמפתית ומדוייקת ככל האפשר של החוויה הזאת.
המטפל הקוהוטיאני לא יפרש אחור ככעס, אלא אם כן יאמר לו זאת המטופל באופן ברור או יתן לו להבין זאת באוםן לא מילולי אך ברור גם כן. המטפל הקוהוטיאני נשאר לאורך כל הדרך צמוד לטקסט של המטופל, צמוד לחוויה אותה אותה מתאר באותו רגע.

אין שום דבר ש"מסתתר" מאחורי החוייה ושאותו יש לחשוף מהבלתי מודע, וגם אם כן, זוהי משימה שתהיה תמיד בדרגת עדיפות נמוכה יותר, מאשר המשימה לאפשר למטופל את חווית ההווה הנחווה בכל רגע ורגע של הטיפול, ביחד עם זולת המשקף לו את היותו אדם בעל ערך, תוקף וזכות קיום בעולם. המשימה הטיפולית הראשונה במעלה היא להיות אותו זולת שמבטו הבהיר וחסר השיפוט והפניות, מתבונן היטב , מקרוב, ובכך מאפשר למטופל זכות מלאה להתקיים בכל כוליותה של הוויתו, רגשותיו, מחשבותיו...

התבוננות חסרת פניות וחסרת שיפוט או ידע מוקדם זה, נקראת בשם אמפתיה. המעשה הטיפולי הראשון במעלה, אליבא דה קוהוט, הינו מתן הקשבה והבנה מדוייקת, לאנשים שעצמיותם פגועה לעיתים באופן כה חמור, או מסתתרת מאחורי שיריון כה נוקשה, עד אשר כמעט בלתי אפשרי להקשיב להם או לראות ולהבין אותם באמת. אנשים אלה פגועים ביכולתם לקשר מהסוג של עצמי/זולתעצמי, ואת היכולת הזו מרפאה האנליזה הקוהוטיאנית.

מכאן לא קשה להבין מדוע האמפתיה כערך מוחלט, הינה משהו קשה מאד להשגה, ויש אפשרויות רבות לטעויות וכשלים אמפתיים במהלך המסע הטיפולי.
מבחן האמפתיה של המטפל, הינו אך ורק בתגובת המטופל. המטופל הוא היחיד שיכול לשפט ולדעת אם התגובה היתה אמפתית מספיק ולכן "נכונה", או שהיתה מאד שנונה, מבריקה חכמה וכו’, אך לא נגעה כלל בחוויה של המטופל ולכן היתה לא אמפתית ובמובן הזה החמיצה את מטרתה.

לסיכום, מטפל קוהוטיאני נשען אמנם על הנחות תאורטיות כמו מטפלים אחרים, אך הוא עושה זאת בעיקר כדי לאבחן וכדי ליצור לעצמו מרחב בטוח בתוכו יוכל להניח לתאוריה בצד, ולהקשיב באופן פתוח ככל האפשר לחווית המטופל, בכל נימיה וצליליה ,דקים וחלשים ככל שיהיו.
באופן זה, מאפשר המטפל למטופל לזכות בתחושה החיונית של היותו נראה במלואו, בכל הוויתו, מקובל ומוערך בשל אותן איכויות חיוביות אמיתיות שישנן בו.
כאן חשוב להדגיש, שמירורינג לגרנדיוזיות אינו "טיפוח או ליטוף האגו", כפי שטוענים מבקרי התאוריה מבלי להכירה היטב. המירורינג שנותן המטפל, הינו מירורינג אמפתי בשל דיוקו הבלתי מתפשר, והוא משקף למטופל את האיכויות האמיתיות והיחודיות שלו, מבלי למחוק או להתעלם מאותם כשלים אישיותיים, מוסריים או אחרים, שמונעים ממנו בדרך כלל לממש ולהנות מאיכויותיו.

הנחת היסוד של פסיכולוגית העצמי, הינה שחווית היות האדם נראה בעולם על ידי זולתו, באופן קרוב מדוייק ובלתי שיפוטי, הינה חוויה קיומית כה חיונית, שהיא שוות ערך לקיום הפסיכולוגי עצמו. בפאראפראזה על דקרט אפשר לומר- אני נראה, משמע אני קיים.

תפקידו העיקרי של המטפל הינו אם כן ל ר א ו ת את המטופל, כפועל מתמשך, ראייה לא שיפוטית, אמפתית ומדוייקת ביותר לאורך זמן מספיק, עד שהעצמי הלא מפותח ולא מגובש יגיע בהדרגה לכלל הבשלה ויהיה לכיד ויציב, הפצעים הנרקיסיסטיים יתאחו, הנפש תתמלא בחיים חדשים, וההתפתחותה, שנעצרה מחמת העדר זולתעצמי ראוי, תשוב לזרום באופן מתמיד ואינסופי.

ולסיום, אזכיר את נקודת התפנית המקצועית והאישית שלי, זו שבשמה ביקשתי להביא דברים אלה, ואומר כי אני מקווה שגם מבעד למושגים התאורטיים היבשים משהו, הצלחתי להעביר מעט משמחת הגילוי שחשתי, כאשר תחושות פנימיות מצטברות אך כבושות, מצאו להן ביטוי והדהוד כה מוצלח ומדויק.

אקווה שמילים ספורות אלה יוכלו להכיל בתוכן חלק מההתרגשות הרבה שחשתי ועודי חשה, כשאני מבינה שהפגישה העוצמתית שלי עם פסיכולוגיית העצמי ובעיקר עם המילייה האנושי, הנדיר באיכותו, של מורים מדריכים וקולגות המשתייכים לזרם זה, שינתה את חיי המקצועיים והאישיים.
במונחי התאוריה, אומר כי שמחתי למצוא לי זולתעצמי מיטיב ומותאם מאין כמוהו, ובכך זכיתי לחידוש צמיחתו של העצמי המקצועי והאישי שלי.

















 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים