מתוך יום העיון לכבוד צאת ספרו של
היינץ קוהוט

פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם

דברי המתרגמים

צילי זוננס

אני מתעוררת ביום א' עם אור ראשון, ומחשבות ממלאות את ראשי. להסתכל בספר של שמעון זנדבנק "אבות ואחים", לעיין במה שכותבת ביאטריס פריאל, בשם בורחס, על תרגום, להסתכל ב time regained של פרוסט, ספר שקוהוט מפנה אליו בדברו על הזמן בפסיכואנליזה של העצמי. לקרוא שוב את המבוא שכתב רענן ל "כיצד מרפאת האנליזה" , לקרוא את דבר המתרגם שכתב אלדד לאותו ספר, ועוד ועוד..

אני ניגשת לספריה ומוציאה את ספרו של שמעון זנדבנק "אבות ואחים". רואה קיפול בשני מקומות. פותחת אחד העמודים המסומנים ומוצאת להפתעתי דיון בבובות תאטרון ואיזכור של מסתו של היינריך פון קלייסט "על תאטרון הבובות".

קוהוט פותח את המאמר: "הרהורים על נרקיסיזם וזעם נרקיסיסטי", בספר שלכבודו התכנסנו היום, במאמר "על תאטרון בובות" של היינריך פון קלייסט. אני נרגשת למצוא את האיזכור הזה .מפליאה אותי הפגישה עם הדברים. העובדה שכבר הייתי פה ולא זכרתי. לא זכור לי מתי קיפלתי. האם כאשר כבר שקענו בתרגום וכל נגיעה המזכירה משהו ממנו ריגשה וסומנה? או אולי ללא כל קשר, בגלל נגיעת הדברים לכשעצמם. כותב קוהוט: "רקדן בלט, כך מסופר לנו, טוען בשיחה דמיונית עם המחבר, כי בהשוואה לריקוד אנושי ריקוד בובות הוא כמעט מושלם. מרכז הכבידה של הבובה הוא נשמתה; מפעיל הבובות אינו צריך אלא לחשוב על עצמו כאילו הנו בנקודה זו בעודו מניע את הבובה, ותנועת איבריה תגיע לדרגת מושלמות שרקדן אנושי לא יוכל להשיגה. מאחר שבובות אינן מושפעות מכוח הכבידה ומאחר שמרכזן הפיזי ונשמתן חד הם, לעולם הן אינן מלאכותיות או מעמידות פנים".

זנדבנק מתרגם את רילקה המבטא את קסם בובות התיאטרון בשיר מתוך אלגיות דואנו :

"מלאך ובובה: סוף סוף
הצגה
או אז יתאחה כל מה שאדם משסע
מתוך עצם היותו בעולם"

עברתי לעמוד המקופל האחר. שם מצאתי את דבריו של ולטר בנימין המדבר על תרגומים כרסיסים של כלי הקיים מעבר לכל רסיסיו:

"רסיסים של כלי, שאנו מבקשים לצרפם יחדיו, חייבים להתאים זה לזה עד לפרט האחרון, אך אינם חייבים כלל להידמות זה לזה: וכך גם התרגום, במקום להשתדל להידמות למשמעותו של המקור, עליו לסגל לעצמו, מתוך אהבה ולפרטי פרטים את דרך התכוונותו של המקור, כך שיהיו שניהם, מקור ותרגום כאחד, ניתנים לזיהוי כחלקיה של לשון גדולה יותר, ממש כשם שאותם רסיסים הם חלקיו של הכלי" ("משימתו של המתרגם", בתרגום נילי מירסקי).

אלדד בדבר המתרגם לספר "כיצד מרפאת האנליזה" , הבכור למשפחת ספרים מפרי עטו של קוהוט שלקחנו על עצמנו להעביר לשפתנו, כותב: "אני חש כי לא יהיה זה מוגזם לומר כי תרגומו של טקסט הוא במידה לא מבוטלת טיפול בו. אני סבור גם שטיפול נאות בטקסט, כמו במטופל שומה עליו להיות אמפתי לו וכך לאתר את מה שחבוי בו, את הפוטנציה שבו; התרגום או הפירוש האמפתיים חותרים לגעת בפוטנציה זו ולאפשר לה לצאת לאור, להיראות וכך לבוא לכלל קיום."

בבחירתנו לתרגם את שם הספר : self psychology and the humanities ל – "פסיכולוגית העצמי וחקר רוח אדם" ניסינו ליצור ביטוי הנושא את התכוונות המחבר מעבר ל "מדעי-הרוח" שהם התרגום הרוֹוֵח ל-humanities . בספר זה, באופן מובהק יותר מאשר בספריו האחרים , מדגיש קוהוט את היות הפסיכואנליזה לא רק מדע אלא חלק מהיצירה האנושית של שירה, ספרות , מוסיקה, ואומנות.

ולטר בנימין במסה "משימתו של המתרגם " אומר: "במה שנוגע למשמעות, יכולה – ובעצם חייבת – לשון התרגום לקרוא דרור לעצמה, כדי שתוכל להשמיע את ההתכוונות של המקור לא כשחזור אלא כהרמוניה, כהשלמה ללשון שנדרש לה התרגום".

נתנו לעצמנו דרור בתרגום המילה depression ליגון ולא לדיכאון כמקובל.
בתהליך העבודה המילה יגון כפתה עצמה עלי. התפרצה והתעקשה. העורכת הלשונית שלנו, ציפה רמון, ניסתה לשנות והמילה מתעקשת. זו התעקשות שחשתי אותה כמבטאת חוויה רגשית של הקריאה. לא ידעתי מדוע המילה מתעקשת. חשבתי שאולי מדבר כאן הניגון, איזו שהיא הקשבה מוסיקלית שלי. לפעמים הניגון או האינטונציה, יכולים לעשות טרנספורמציה ממילים לא אמפתיות לחוויה אמפתית, גם כאשר המילים נשארות ללא שינוי. אך כאן המילה כפתה את עצמה ולא רק הניגון.

לפני שנה, בערב פתיחת השנה של תכנית הלימודים "פסיכולוגית העצמי והמעשה הטיפולי" ,הוזמן סימינגטון לדבר. דבריו נגעו בי עמוקות ובתום הערב היה לי ברור כי המילה יגון היא המילה המתאימה . מצאתי במלותיו של סימינגטון הד להתעקשותה של מילה ממקום לא ידוע, ולא מוסבר, מטלטל. לאחר ההרצאה חלה בי רגיעה ונכונות למצוא הסבר. דבריו של סימינגטון באותו ערב היו עבורי חווית זולתעצמי. הוצאה לאור של משהו בתוכי המבקש ביטוי. בעבורי, המפגשים המפתיעים עם הדפים המקופלים בפתיחת דברי, או דבריהם של הכותבים למיניהם שעלו בתודעתי, הם כאותם רסיסי הכד, המרחיבים את הרוח וכמו נמצאים בכל מקום.

"החלוקה לארץ ושמיים (כותבת המשוררת הפולניה שימבורסקה)

איננה הדרך הנכונה לחשוב

על השלמות הזאת.

היא רק מאפשרת לעבור את החיים

בכתובת מדויקת,

שקל יותר לאתרה,

אם יחפשו אותי."


ההזדקקות לחוויית זולתעצמי מועצמת בתהליך של יצירה. כמו נפתחת לה התודעה ומחפשת. כאשר היא פוגשת מתאפשרת חדווה גדולה. כמו באותו בוקר, בחדר העבודה, כאשר נכנסה ד. ואמרה לי : "חלמתי שאת כותבת ספר. עם שני גברים. אחד גדול. ספר מקצועי שהופך להיות לספר שירה". ד. חלמה את החלום שבוע לפני שהספר יצא לאור.

"החלוקה לארץ ושמיים איננה הדרך הנכונה לחשוב על השלמות הזאת"

נרגשת ומופתעת אני מספרת לד. על הספר האמור לראות אור. נכון יותר לומר שאני מוכנה להיות מופתעת, מוכנה להתרגש, מוכנה לקבל ממנה חווית זולתעצמי; חוויה שאיננה מחיקה של היות היא עצמה אלא אדרבה, הרחבה של עצמה, מתוך רצונה ומתוך יכולתה לתת לי.

קוהוט, בספר שלפנינו, מרחיב את המושג של זולתעצמי מהאישי לתרבותי ומכנה זאת "זולתיעצמי של תרבות". הוא מצביע על הצורך של בני אדם ביצירות ספרות אלמותיות, בדמויות של אנשים אמיצי-לב, במנהיגים.

בסיומה של אחת השיחות עם סטרוזייר בספר זה ( "יש צורך בניצוץ של הומור כהגנה בפני טירוף") אומר קוהוט : "אני חושב שעזרתי במידת –מה בכך שהראיתי את עוצמת הפגיעה הנרקיסיסטית שלעתים קרובות צריכה שיסלקוה. שוב ושוב, החל בקפטן אחאב ועד למיכאל קולהאס ולפלשתינאים היום, אנשים ירחיקו לכת במידה יתרה כדי לספק פגיעה נרקיסיסטית. אנשים אלה יהיו מתים ובלבד שלא לחיות בבושה. עלינו לחקור זאת בקור רוח ובלי משוא פנים. מה עוד תוכל לעשות. אין לך ברירה אחרת."


אלדד אידן

תקווה רדיקלית

לפני חודשים ספורים נתנה לי חברה מאמר מה-ניו יורק ריוויו, ושמו "סוג שונה של אומץ לב", מאת צ'ארלס טיילור, הסוקר את ספרו של ג'ונתן ליר "תקווה רדיקלית: אתיקה אל מול חורבן של תרבות". [Jonathan Lear: Radical Hope: Ethics in Facing Cultural Devastation]. הספר הוא ניתוח של מה שכרוך במצב שבו תרבות מתה. לגביי התקשר הסיפור הזה באופנים רבים לאומץ לבו של קוהוט וליחסו לאומץ לב ורצוני לקרוא לכם כמה קטעים מהסקירה.

נושא מחקרו של ליר הוא שבט הקרואו [Crow] ממערב ארה"ב, אשר פחות או יותר נדחקו לוותר על דרך חייהם כציידים ולהיכנס לשמורה בשלהי המאה ה-19. רבים מבני הקרואו שרדו, אולם תרבותם נעלמה. הקרואו היו שבט ציידים. בשעת תפקודה המלא עסקה תרבותם בציד (במיוחד בציד התאו), וכן במלחמה שהייתה הכרחית כדי לשמר מספיק שטח לציד. אלה היו הפעילויות המכריעות שהצטיינות וכבוד נסבו סביבן. פירוש המושג "קוּ" (coup) היה מעשה נועז. ה"קוּס" של הקרואו כרכו בתוכם תעוזה בשדה הקרב נגד שבטים אחרים, במיוחד כשהלוחם אל מול פני האויב תקע יתד מיוחד באדמה, יתד שהייתה מכונה "מקל ה קוּ". זה היה סימן לאויב לקו שאל לא לעבור, משום שלוחם הקרואו יגן עליו עד מוות. משנטע את היתד מחויב הלוחם לנצח בהגנה על הטריטוריה שלו או למות. הכבוד הגדול מכול היה נחלתם של אלה שנטעו את מספר היתדות (coups) הגדול ביותר כנגד האויב. מכאן שמו של הצ'יף הגדול האחרון של הקרואו - 'פלנטי קוס' [Plenty Coups]. נטיעת מקל הקוּ הייתה דומה להגדרה של גבולות, והדבר היה מהותי להישרדות דרך החיים של הקרואו. נדידת הקרואו הייתה תלויה מאוד בציד. "כשהשבט נודד, גבולותיו ברי-ההגנה יתחלפו, אולם שומה עליו לקבוע תביעת בעלות על החיות שבתוך תחומו המשתנה והוא צריך להיות מסוגל להרתיע את תביעות הבעלות של שבטים אחרים". ההצלחה בנטיעת יתדות הקוּ ובהגנה עליהן הייתה לב לבה של תרבות הקרואו. אולם במצב שבני הקרואו נדחקו לתוכו בשמורה שלהם, היכן שציד או מלחמה לא היו אפשריים עוד, דבר- מה דרסטי יותר ארע. אי אפשר היה כבר לנסות להגן על יתדות הקוּ, משום שלא היה דבר שניתן לעשותו שיכול היה להיות בעל משמעות כזאת. ג'ונתן ליר רואה בכך חורבן של תרבות. בהיעדר אמצעי-נגד יעילים, סיום חייה של תרבות הביא לתוצאה שניכרה דיה באסונם של שבטים אינדיאנים אמריקאיים רבים: דמורליזציה מפושטת, שימוש בסמים ואלכוהול, אלימות במשפחה וילדים הנושרים מבתי הספר, מה שמנציח את הדפוס לדור הבא. תחילה נראה היה שהמצב החדש שיתק כל אפשרות לחשיבה מעשית ביחס למה צריך או ניתן לעשות.

ניכר בעליל כי אומץ-לב היה תכונה מרכזית אצל הקרואו. אולם מה היה עתה המובן של היות אמיץ? מה המובן של היות צ'יף? לוחם? הם נזקקו למצוא משהו בתרבותם שלהם או במסורתם שלהם שיאפשר להם למצות משמעות חדשה מתוך הגדרות ישנות שכבר אינן הולמות.

הצ'יף פלנטי קוס יכול היה לחולל סוג זה של הגדרה מחדש בעבור בני עמו. הוא שאב השראה מהמנהג המקובל של הליכה אל הישימון כדי לבקש התגלות באמצעות חלום. החלום שדיווח עליו ניבא את קץ דרך חייהם של הקרואו, אך הבטיח להם גם סוג של הישרדות, בתנאי שהם יוכלו להאזין "כמו ציפור הירגזי" [ Chickadee], כלומר להתבונן באחרים ולמצוא דרכי התנהלות חדשות. בשלב זה דרכי התנהלות אלה היו לחלוטין לא-ידועות, אולם החלום שימש בסיס לתקווה שבאופן כלשהו דרך החיים של הקרואו תוכל אולי להימשך בצורה חדשה שעדיין יש להגדירה. זה מה שליר מכנה "תקווה רדיקלית". תקווה יכולה להתקיים רק אם לאדם אין ודאות לגבי התוצאה. אולם כאן יש לפנינו דבר-מה קיצוני יותר מאי-ודאות: עצם צורתה של התקווה עדיין נותר כמשהו שיצטרכו להגדירו. החלום סיפר לבני הקרואו שהסטנדרטים הישנים של אומץ-לב ובושה עתידים לאבד את תוקפם. למרות זאת הם לא ייוותרו לחלוטין מופקרים לחסדי הגורל בעולם חסר משמעות וכיוון; יופיעו סטנדרטים חדשים אם ילמדו כיצד להסתכל ולהתבונן כמו הירגזי. "מה שהופך תקווה זו לרדיקלית", כותב ליר, "הוא היותה מכוונת כלפי טוב עתידי החורג מהיכולת העכשווית להבין מה הוא. תקווה רדיקלית מטרימה טוב אשר בעבורו מי שמחזיקים בתקווה עודם חסרים את המושגים ההולמים להבינו באמצעותם .... אולם אין שאלה שהתקווה הייתה הישג אנושי ראוי לציון – במידה לא מבוטלת משום שהיא מנעה ייאוש".

מכוח חלומו, שאותו חלק עם בני שבטו, הוביל הצ'יף פלנטי קוס את בני הקרואו בנטישת דרך החיים של נוודות וציד ובמעבר להתיישבות כאיכרים. המפתח להישג זה היה בכך שהוא יכול היה להציג את המפעל הזה לא ככניעה אלא כניסיון לשמר את חייהם הקולקטיביים של הקרואו באמצעות השינויים שהכתיבה חוכמת ההסתגלות של הירגזי. ליר מצטט את הסברו של פלנטי קוס לבחירתו: הגענו להחלטתנו לא משום שאהבנו את האיש הלבן אשר כבר החל לכנס ולצופף שבטים אחרים לתוך אדמתנו, או משום ששנאנו את הסו, השייאן והאראפאהו, אלא משום שפשוט ראינו שמהלך זה הוא היחיד שעשוי להציל בעבורנו את הארץ היפה הזו שלנו.

פלנטי קוס ניצב מול קריאת התגר של סיטינג-בול, הצ'יף הגדול האחרון של אומת הסו, שהתפרסם בהובילו את אנשיו לניצחון על גנרל קאסטר בקרב על ליטל ביג הורן ב-1876. סיטינג-בול התייחס לשיתוף הפעולה עם הממשלה כאל קלון. ליר מסרב להכריע מי צדק ועומד על כך ששני האישים ראויים להערכתנו. אולם הוא רוצה להראות מה יהיה מובנה של ראיית עמדתו של פלנטי קוס כלגיטימית, כתקווה מוצדקת ולא כאופטימיזם נאיבי הזוי. בכוונתו להראות כי ניתן לחשוב על פלנטי קוס כמפגין אומץ לב – לא במובן המסורתי של הקרואו, אותה סגולה צבאית של התייצבות איתנה מול סכנה המזוהה בבהירות ובלא פזיזות חסרת אחריות. אם רצוננו להעריך את פלנטי קוס כמי שפעל באומץ לב בקבלת ההשתלטות האמריקאית וכך בסופו של דבר הביא רגיעה לאזורי הספר, שומה עלינו לשנות את הגדרתנו לאומץ-לב. נכון יותר, פלנטי קוס עצמו חייב להגיע לכלל הבנה חדשה של סגולה זו. עליו לפתח מה שניתן לכנות מושג "רזה יותר" של אומץ לב, שעל ידיו אדם אינו כבול עוד לרעיונות המסוימים מאוד של שדה הקרב, לעצם הרעיונות המפורטים ("העבים") של נטיעת יתדך באדמה וסירוב להיסוג מקו זה.

מאמרו האחרון של קוהוט אינטרוספקציה, אמפתיה ומחצית המעגל של הבריאות הנפשית הוקרא ב-1982, לאחר מותו, בפי בנו תום, לכבוד יובל החמישים של מכון שיקאגו לפסיכואנליזה. המשפט החותם את המאמר היה זה:

כיצד תוכל האנליזה לשוב אל העצמי הגרעיני שלה, להתקדם להגשמת ייעודה על ידי מימוש תוכנית הפעולה המהותית שלה? היא תוכל לעשות זאת רק אם תוכל לנקוט את הצעד ההתפתחותי המכריע של ההפנמה הממירה המלאה של הזולתעצמי ההורי הגדול של עברה. אם תצליח במשימה זו, היא תוכל לעשות מה ששומה עליה לעשותו כדי להיוותר חיה, להגיע אל שיאה לפני שתשקע: עליה לפנות מחקר פרויד אל חקר האדם.

אני סבור שנדרשה עמדה של תקווה רדיקלית כדי לכתוב שורות אלה, המדגימות ומסכמות את מפעלו האמיץ של קוהוט בייסוד ובפיתוח פסיכולוגיית העצמי. כשנתקל באי הנוחות הגוברת שלו ובאי-שביעות רצונו מול הפער הגדל והולך בין כוח ההסבר של תאוריות פסיכולוגיית האני המסורתיות בפסיכואנליזה, לבין חוויותיו שלו עם מטופלים בסיטואציה הקלינית, הוא חתר לשכלל ולשנות את הכלים הפסיכואנליטיים התאורטיים והקליניים שלו. כפרויד לפניו, הוא חש שעל תאוריות ומושגים לשמש מסייעים ולא אדונים, ולכן נדרשים להם באופן מתמיד בחינה-מחדש, תיקוף, שינוי או הפרכה מול נתונים קליניים חדשים. בחששו כי דבקות דוגמטית בתאוריות ובטכניקות הקיימות עלולה לאיים על הפסיכואנליזה בהתאבנות ובשקיעה, הוא יצא לַמסע של ניסוחן מחדש במונחים קרובי-חוויה שיישקפו ביתר נאמנות את מצוקתו של "האדם הטרגי" בן זמננו. אולם הרפורמה שלו הרחיקה לכת אל מעבר לסוגיות קליניות. היא הפציעה כשינוי רדיקלי בדימוי האדם וכהבנה חדשה של המוטיבציה האנושית. במילותיו של רענן קולקה: "בלב הטלטלה המגולמת בפסיכולוגיית העצמי עומדת ההיחלצות מן הרוע כהסבר האדם, וההעזה לשוב אל חזון האמונה בכינון עצמיותו על ידי סולידריות אנושית, אחריות אתית ואמונה בטוב".
הספר שזכינו להביא אליכם בעברית הוא עדות ייחודית ומשובחת לרוחב ולעושר יצירתו של קוהוט. הוא חובק סוגיות פסיכואנליטיות, כמו גם סוגיות של אומץ לב, זעם נרקיסיסטי, מנהיגות ויצירתיות הנוגעות בהיסטוריה, חברה, פילוסופיה, ספרות ואומנות. בהקדמה הקצרה שלנו לתרגום התייחסנו כבר צילי ואני לאומץ לבו של קוהוט. היום רצוני לשוב ולהדגיש זאת ולומר שאם מביאים בחשבון את סוג התגובה שנתקל בה ואת הפוליטיקה הפנימית של הממסד הפסיכואנליטי, דומה שבהציעו את חידושיו נדרשה לקוהוט תקווה רדיקלית שאם לא ישנה את הידע והמקובלות הרווחים, נידון גורלה של הפסיכואנליזה לשקוע. אני מוצא דמיון עמוק בין המפנה רב ההשראה של הצ'יף פלנטי קוס לבין זה של קוהוט.
 
•  דברי פתיחה- דר' חזי כהן
•  דיברי מתרגמים-צילי זוננס ואלדד אידן
•  רענן קולקה - השקת התרגום של "פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם"
•  הרצאת אורח - פרופ' פול ה. אורנשטיין
•  הקדמה לנגינת הרביעייה מאת שוסטקוביץ
•  רענן קולקה - המימד הרוחני בפסיכואנליזה
•  מתוך "עד ראייה" - יהושע סובול
 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com | פלטפורמה: לייבסיטי
לייבסיטי - בניית אתרים