אריה גרין                                                                                                                                                 
"לא אשנא" - יום  עיון חווייתי 6.12.13  תל-אביב
 
"לא אשנא" – על מעשה התמרתה של השנאה בתודעה האנושית

את הדברים החילותי כותב במוצאי יום הכיפורים לאחר שנלחשו בי מילות התפילה הנועלת את היום: "פתח לנו שער. בעת נעילת שער. כי פנה יום: היום יפנה. השמש יבוא ויפנה. נבואה שעריך". הרהרתי אודות הספר "לא אשנא" מבעד לשער שנפתח לי. "לא אשנא" -
צמד מילים שמהדהד בי כפעמון מדיטה, מהווה לי מעין שטיח תפילה. אולי עלי לשקוט.
מביט בכריכת הספר "לא אשנא" ורואה שלוש נערות ישובות על החול לחופו של ים, שגליו מקציפים ביום סגרירי,  כל אחת ישובה ליד שמה המשורטט בחול בקווים מעוגלים או ישרים של אותיות אנגלית, בִּיסָאם (שהיא שרשים לעיר העתיקה בית שאן), מָיאר (שהיא נגה הירח וזו שמביאה טוב לב ויופי) ואָיָה (שהיא ססגוניות וגם פסוק בקוראן), על פניהן נסוך חיוך נעורים. שתיים מהן, ביסאם ומיאר, מביטות מהורהרות אל שמן שבחול ואיה, שבאמצען, מיישירה מבט מתריס משהו למצלמה. נינוֺחוּתן ותום מבטן קוראים תגר על הגלים הסוערים שברקע שעוד מעט קט יימחקו את שמותיהן. מאחוריהן עדיין סימן של ילדוּת: מגלשה צבעונית של מיקי מאוס. הכל בצילום אומר את שכתב המשורר ההודי טאגור ושוויניקוט (1971, [1995]) ציטט כמוטו לפרק על "מיקומה של החוויה התרבותית": "על חוף הים של עולמות אין קץ,/ שם ילדים ישחקו". דבר בצילום אינו מבשר שאת תוּמה של אחדותיות חוויית המשחק האינסופית הזו, של אחוות אחיות, של איחוד כל אחת מהן עם שמה המונצח בחול אל העבר והעתיד הצפונים בו, ינפץ באכזריות, כעבור שלושים וארבעה ימים בדיוק, כוחם האלים עד כלות של ייאוש, פחד, זעם ושנאה, שאותם פועלים בעיקר בני אדם צעירים אף הם. אני נזכר אז שוב בטלטלה עמוקה שאת הספר "לא אשנא" מסרנו רעייתי ואני לבננו עם סיימו את קורס הקצינים, כמו ביקשנו לגונן על תודעתו ולציידו בחיסון כלשהו לנוכח הצפוי לו כקצין קרבי. אני שואל עצמי מדוע מה שניעור בי הנו הלך רוח של תפילה?  


"לא אשנא" כתודעת תפילה

לשורש פ.ל.ל יש בעצם שלוש משמעויות: האחת – לפלל, לחכות, לצפות, לחזות ולקוות. השניה – לשפוט בפלילים, לחרוץ דין. השלישית – לבקש, להפציר (גוברין, 2012). המשותף לכולן הנו השָבתה של נוכחות רחבה, אינסופית עבור האדם המתפלל, המפלל, המצפה, המטיח את צדקו, המבקש. וכך התפילה מהווה עבורי מעין תזכורת שאני יותר מעצמי, שיש בי ובאחר משהו גבוה יותר, אליו אני פונה כנמען התפקיד האלוהי, בי או מחוצה לי.
נזכר אני ביהודה עמיחי (1998) המשרטט את מהות איזור התפילה כנובע בטבורו מהוויה של שזירות אחדותית אינסופית בשירו "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד":
 "אני אומר באמונה שלמה
שהתפילות קדמו לאלוהים.
התפילות יצרו את האלוהים,
 האלוהים יצר את האדם
והאדם יוצר תפילות
שיוצרות את האלוהים שיוצר את האדם."
                                                           (יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, עמ' 6)
מהרהר אני בכך, ששפת התפילה הינה מעין נוכחות-על של השפה, המחברת בין האל לאדם, המאפשרת לאדם להיות שותף אינטימי במעשה הבריאה הנמשך (גוברין, 2012) ואשר בה ודרכה נועד להתאפשר האיחוד של שניים להֱיות אחד. משמע, התפילה בעצם היותה הינה מעשה תודעה של איחוד והיא אולי עלתה בדעתי כמתייצבת נוכח רגש שנאה שמפריד את התודעה משלמותה, את האדם מזולתו ובגלגוליו הקיצוניים מפריד את הזולת עד כלותו. נראה שהתפילה מהווה לי מעין צופֶן לדרך שבה ניתן אולי לכונן מחדש את שִברה הנורא של האחדותיות הניבטת מתמונת הבנות על חוף הים ולדרך התודעה של אביהן, ד"ר עזאלדין אבואלעיש. מבקש לסמן שני היבטים לקריאה "לא אשנא" כתפילה וכמעשה תודעה אחדותי.


"לא אשנא" – כקול התודעה הנקבית הבראשיתית

לא ניתן להתעלם מכך שמעשה ההרג פגע אנושות בעיקר בנוכחות הנשית שבמשפחת אבו-אלעיש. אל מותן ופציעתן של הבנות מצטרף גם מותה של נאדיה אימן ורעייתו של  עזאלדין מלוקמיה אקוטית ארבעה חודשים קודם לכן. זוהי התודעה הנקבית שדָממה והושתקה. ד"ר אבו אלעיש, גבר, אב, מיילד האישה, רופא היילודים וחוקר הפריון, משיב בקריאתו את קולה של התפילה כקול התודעה הנקבית ביקום. זהו אותו קול של רוך שחסַר בראשית האנושות כשאברהם ביקש לעקוד את בנו יצחק. דרידה שואל: "כלום עשוי היה ההיגיון של האחריות המקריבה בתוך האוניברסאליות חסרת הרחמים של החוק, של חוקו [של אברהם], להשתנות, להינטות, להתמתן, להיעתק לו התערבה בו אישה בצורה מכרעת?" (דרידה, 2008, עמ' 85). והקול המכריע הזה, המשיב את האיכות האחדותית לעולם, הנו קול נקבי במהותו, משום שבראשית הכל זוהי הנוכחות הנשית-נקבית, הקעורה, שיכולה ליצור אחדותיוּת של שניים שהם אחד, שעה שגופה יכול לשאת אדם אחר באופן מלא ובו בזמן מובחן- עובר. ואם גופה של האם הנו שניים שהם אחד הרי שגופה של האם כולו הנו גוף של תפילה (גוברין, 2013). וכך גם התפילה הקולית הראשונה היא אולי בכיו של התינוק, הנולד, בכי המפלל להישמע, משווע להשבת איחודו עם האם בהיותו מחוצה לה. ואולי לא לשווא אחד משמותיו של האל הנו  שדי, ביטוי לכמיהת האיחוד הראשונית של התינוק עם גוף האם, איחוד של נפש וגוף המתקיימים רק דרך הימזגות עם נוכחות הגופנפש של האם (גלדמן, 2013). כוחה היסודי של התפילה אם כן, הנו כוח השמור רק לרוך חומל והוא תמיד גלגול של פניה מיסוד נקבי אל הנוכחות הנקבית בעולם, בין אם בגלגוליו ההמשכיים הוא נשמע מאישה ובין אם מגבר.
מי שדוברת בגוף ראשון תפילה את הקול הזה וקוראת בעוצמה מלאת שקט לשיקום הנוכחות האחדותית הזו, מתוך התפרקות הציוויליזציה המערבית מערכיה, הינה אתי הִילֶסוּם, אישה יהודיה צעירה, בת 28, שהתייצבה מרצונה החופשי במחנה ווסטרברוּק שבהולנד "על מנת לכונן מעט אחווה...בין כל מי שנקראים אויבים" (הילסום, 1981 [2002], עמ' 146) ונרצחה בשנת 1943 באאושוויץ: "אני הולכת על פני האדמה הזאת לכל מקום שאליו שולח אותי אלוהים..., ואם אלוהים אינו עוזר לי בדרכי, אני מוכרחה לעזור לו...תמיד אשתדל כמיטב יכולתי לעזור לאלוהים. אנסה לעזור לך, אלוהים, לגרום לכוחי להפסיק לדעוך, אבל איני יכולה לערוב לך מלכתחילה לשום דבר. רק הדבר האחד הולך ומתבהר לי: שאתה אינך יכול לעזור לנו, אלא אנו הם אלה שחייבים לעזור לך, ודרך זה נעזור בסופו של דבר לעצמנו. זה הדבר היחיד שמשנה: להציל פיסה ממך בתוכנו אנו, אלוהים." ( הילסום, 1981, עמ' 110).


"לא אשנא" כדיבר וכשבועת האדם האתי

הקריאה "לא אשנא", כקול של תפילה, מגלמת עבורי מעין חוויית התגלות שבעומקה הֶסְתֵּר הפנים, פנייה הפורצת בחִיל וּברעדה, מבעד לאלם, מעבר לתחושת הריקנות, הייאוש וקרע השנאה שנוצרים מתוך היעדר של נוכחות אחדותית, בין אדם לעצמו ובינו לזולתו, יהא זה אדם או אלוהים. זוהי פניה בגוף ראשון הקודמת לדיבר הראשון של עשרת הדיברות שהנו- "אנוכי ה", והיא כדיבר האחד עשר, שראוי היה למקמו כראשון: "לא אשנא – (לכן) הנני ה'". ואם אדם הוא האומר אותה, אזי: "לא אשנא –(לכן) הנני!". זוהי פניה אידיאית של האדם אל האלוהים שבו ולא סופר-אגו שנוצר כהפנמה של נוכחות אלוהית חיצונית.
לוינס יכול היה לסמנה כקריאה א-סימטרית של האדם כלפי זולתו בשעה שהנו מקדים את האחריות לחירות אישית (אפשטיין, 2004, עמ 114), קריאה "המהווה  את יוזמת הוויתור, המאפשרת את קיומו של העולם...המבוססת על המחווה הכביכול שלילית של האיפוק. האונתולוגיה הפתוחה לרֵע." (לוינס, 1949 [2004], עמ' 75-76).
 יהודה עמיחי משורר את מהות הפרקטיקה האתית שבה היות אלוהים פירושה היות ב"יוזמת הוויתור" אל הרֵע:
"גם לתפילת יחיד צריכים שניים:
תמיד אחד שמתנועע
והשני שלא נע הוא האלוהים.
אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו
זקוף ובלי נוע והכריח את האלוהים לנוע
כמו סוּף ולהתפלל אל אבי"
                                            (יהודה עמיחי עמ' 10)
הפרקטיקה הפואטית של עמיחי של השבת האלוהי באדם מבוססת אם כך על שניים שהם אחד, אחד המוותר וְנע אל עבר זולתו. מתוך כך אני מבקש להוסיף לשורה הפותחת של עמיחי: במקום "גם לתפילת יחיד צריכים שניים" אמור מעתה – "תמיד לתפילת אחד צריך שניים, שניים שהם אחד".
שאלה: כיצד מתהווה תודעת תפילה של "לא אשנא"?

 
בעקבות תנאים להתפתחות תודעת תפילה

על אודות שני אסירים חופשיים ברוחם:
באחת משיחותיו סיפר  הדלאי למה על מפגש עם נזיר טיבטי שהשתחרר מהכלא הסיני לאחר שנים של מאסר ועינויים. כשנשאל הנזיר על אודות הרגע הקשה ביותר בשביו פרץ בבכי גדול וסיפר: "הרגע הקשה ביותר שפקד אותי היה הרגע שבו שמתי לב שאני מפסיק לנהוג  בחמלה ומתחיל לשנוא את החיילים שעינו אותי". הנזיר חונך על ברכי משכנות התודעה הנאצלת, לפיה חיי האדם באשר הם, חייו שלו, חייו של אויבו וחייהם של כלל בני האדם, הינם הזדמנות אינסופית לטיפוח ויישום חמלה וחכמת השתוות הנפש. חמלה (קארוּנה) – שאיננה רגש אלא הינה ביטול מחיצת האינדיווידואליות בין אדם לזולתו והיות מחוייב בשאיפה וברצון מעשי לשחרור הזולת מסבלו (הדלאי למה, 2000, עמ' 67-68). השתוות הנפש (אוּפֶּקְהָא) – שהינה שלמות ההבלגה שהמיישמים אותה "אינם רואים את הפגמים שבאנשים אחרים; האויב והאוהב שווים בעיניהם, אף אחד איננו צודק ואף אחד מהם איננו טועה. כשהם נפצעים מידי אחרים, הם מקבלים זאת בשמחה ורחשי כבודם מעמיקם עוד יותר" (חוי-ננג,2007 [2008], עמ' 148). מתוך כך כאב הנזיר את כישלונו ברגע בו תודעתו הייתה כלואה ברגש שנאה למעניו.  
אוגוסט 1970, בעודו כלוא בשנה השמינית למאסר העולם שנגזר עליו, בתנאים קשים מנשוא, כתב, מי שנחשב לבזוי ולאחרון האדם על ידי מחוקקי ארצו והיה לאחד ממתקני העולם במאות האחרונות, נלסון מנדלה, את הדברים הבאים: "כלי נשק רוחניים יכולים לפעול בעוצמה, ולעיתים קרובות הם בעלי השפעה שקשה להעריכה בלי התנסות בסיטואציות ממשיות. במידת מה הם הופכים אסירים לבני אדם חופשיים, אנשים פשוטים לבני מלוכה ועפר לזהב טהור. אומַר בפשטות [ ], רק בשרי ודמי הם הכלואים מאחורי הכתלים המעיקים האלה. מכל שאר הבחינות נותרתי אזרח העולם. ברוחי, במחשבתי אני חופשי כבז במרומים". (מנדלה,  2010 [2013], עמ' 173). מספר חודשים אחרי כן הוא מצליח להעביר מכתב נוסף ובו כתב בין השאר: "אני אוהב חלומות גדולים, בתקופה זו חלומות חובקי כל אינם רק רצויים, הם חובה מוסרית של ממש". על חלומו הגדול ניתן ללמוד מנאום ההגנה שלו במשפטו רק מספר שנים קודם לכן ושאותו חתם בדברים הבאים: "לחמתי נגד שליטת הלבנים בשחורים ונגד שליטת השחורים בלבנים. נצרתי בלבי את חזון החברה החופשית והדמוקרטית שכולם חיים בה בהרמוניה ובשוויון הזדמנויות. זהו אידיאל שלמענו אני מקווה להמשיך לחיות, ושאני מייחל להגשימו. ואולם, אם הדבר יידרש, זהו אידיאל שלמענו אני נכון למות". (מנדלה, 1964 [2010], עמ' 51). 
רוחו אמיצת הלב, החכמה, המשוחררת וחובקת כל של מנדלה הייתה ועודנה בעלת עצמה אתית כבירה והיא שהוליכה את בני דרום אפריקה, שחורים כלבנים, להגשמת חלום הפרידה ממשטר האפרטהייד מתוך פיוס ובדרכי שלום.
שני האסירים מספרים שתירגול וטיפוח תודעת תפילה אחדותית, חומלת וחובקת כל מייצרים אפשרות לייתר את השנאה.
 
קיץ 1970, נער פלשתיני בן חמש עשרה חוצה את הקו המפריד בין ישראל לעזה, עובד וגר במהלך חודשי הקיץ אצל משפחה ישראלית שמקבלת את פניו בחום ומעסיקה אותו בהוגנות ובנדיבות לב רבה. מחוויית הטוּב שהייתה לו עימם הוא חוצה שוב את הקו ושב למשפחתו  שבמחנה הפליטים ג'יבליה, לבית בלוקים זעיר ודל שהנו ביתו. טרם שנמשיך עם אותו הקיץ, כמה מתמונות חייו של הנער המספרות על התהוות תודעתו כאדם וכפלשתיני.
כבר בשם משפחתו של הילד, שמשמעותו בערבית  'נותן הלחם' ו'מכניס האורחים' – גלומה כבר כצופן יסוד – המילה 'אתיקה' שמשמעותה האטימולוגית העתיקה הינה 'הכנסת אורחים' (קולקה, 2010).  אכן, חייו כבן למשפחה עניה, שקמה בצילה של טראומת גירוש וכבן הבכור מאשת אביו השניה, לא היו פשוטים כלל והפגישו אותו מראשיתו עם סבל רב ועם הכורח להיות אחראי, ובמילותיו העתידיות: "הרגשתי שאני חי כל העת למען מישהו אחר, לעולם לא בשביל עצמי." (אבו אלעיש, עמ' 62). הזיכרון הנורא ביותר של ילדותו היה מות אחותו התינוקת בת כמה שבועות בהיותו בן חמש, שעה שבאחד הלילות עת היו דחוקים כולם בחדר אחד, אחיו הפעוט, שנס מפחד סטירה של האם, קפץ לגיגית בה ישנה התינוקת. זעקות השבר של אמו באותו הלילה, כשבידיה התינוקת המתה לא הרפו ממנו לעולם. אולי טראומה ראשיתית זו כוננה בו את היסוד להחלטתו העתידית להיות רופא, מיילד תינוקות, חוקר פריון, ומי שיבקש לגונן בכל עת על מקומה של האישה והאם?
היות בעמדת אחריות גם הסבה לו לעיתים חוויות של חדווה, שעה שכילד בן שש הוא מימש את שם משפחתו כ'מוסר הלחם' בעת שאמו הייתה מפקידה בידיו את ארוחת הצהריים של אביו והוא היה זה שמביאה אליו. בטחוֺנה ואמוּנהּ של אמו בו, לצד השתתפותו במאבקו הנחוש של אביו בפרנסה הדחוקה של המשפחה מילאו אותו בתחושת ערך ושליחות יקרה. אולם אותו הנער לא היה רק 'מוסר הלחם' אלא גם 'מוסר החלב' ו'מוסר המעות', שעה שהשתתפותו בפרנסת המשפחה הייתה כרוכה בעבודה מפרכת של השכמה יומיומית לבקרים חשוכים אל עמידה בתור לקבלת מכסות חלב שאותן היה מוכר ואת מעט מעות הכסף היה מביא לאמו טרם לכתו לבית הספר. אותו נער, כבר ביום הראשון לכיתה א, נאלץ להיפגש עם חרדת הלא ידוע כשאולץ לעבור לבית ספר זר ומרוחק בהיעדר מבוגר שיגונן עליו. בבגרותו כתב על אותה התנסות: "מה שלא יכולתי לדעת אז הוא שמורה בבית הספר החדש יהפוך ברבות הימים למדריך רוחני מהחשובים בחיי....מהניסיון הזה למדתי שאין לשנוא משהו שאיננו מכירים, כי אולי דווקא הוא יוליד את מזלנו הטוב ביותר." (שם, עמ' 59).  אותו מורה נשזר באירוע מכונן עבורו כילד עת קיבל ממורהו חפץ מיוחד ויקר ערך ביותר באותם הימים – מחק קטן, שאותו אמו חוֺררה בחור ובו השחילה חוט ולצווארו קשרה לו לבל יאֺבד. וכך כתב הנער בבגרותו: "אף שהמחק היה יקר לי מאוד, אהבתי להורידו מצווארי, לאחוז בקצה החוט ולזרוק אותו באוויר יותר ויותר גבוה, ולראות אותו מסתחרר כמו צלחת מעופפת. אך יום אחד השתחרר החוט מבין אצבעותיי, והמחק נעלם בתוך ההמון ברחוב. בתוך שבריר שניה הייתי על ברכיי; חיפשתי אותו בכל מקום אך לא מצאתי. לא יכולתי להגיד לאמי שאיבדתי את המחק, היא וודאי הייתה מכה אותי. לכן רצתי לבית הספר והתוודיתי בבכי בפני המורה... הוא נתן לי מחק נוסף, בדיוק כמו המקורי, והזכיר לי במבט רציני שעלי להיות זהיר. אבל לא הייתה לו סיבה לדאגה: אובדן המחק פעם אחת היה עבורי חוויה קשה דיה." (שם, עמ' 61).
הנער, שחווה אובדן נורא בראשית חייו, שחי את שבירותם של החיים, שבתוך סביבתו הדלה הוא מוצא מקורות אור לכוון  לו דרך בדמות הוריו ובעיקר מוריו, מתנסה בוויתור, באי היצמדות למוכר, לבית ספר הקרוב, למחק הקשור לצווארו, לכסף וכמו חי איזו ידיעה מוקדמת של אחת מהתזכורת הבודהיסטיות הנאמרות יומיום: "בדרך הטבע, כל היקר לי והאהוב עלי ישתנה – אין מנוס מפרידה". ידו הזורקת את המחק היקר, פְּרוּשָה אל השמיים ומושטת לקבלו חזרה, "היא היד התמימה ביותר, / היא המאמינה ביותר, היא המתפללת / יותר אולי מכל מתפללי בתי התפילה" (י. עמיחי, עמ' 170). אותו נער שידו פרושה, נפצע בגיל ארבע עשרה, ומפגשו עם רופאים ואחיות בבית החולים יחד עם האמון שנטעו בו מוריו ביכולתו לעצב את דרכו מכוננים בו את ההחלטה להיות רופא - היות 'מוסר הרפואה'.
נשוב אל אותו קיץ 1970 בהיותו בן 15 ואל שובו לביתו שבמחנה. שבוע לאחר שובו הוא ומשפחתו ניעורים בחצות הלילה לרעשי טנקים ברחובם הצר, יוצאים אל חיילים המכוונים אליהם מקלעים, דורשים מהם לרוקן ולפנות מייד את הבתים שמהווים מכשול לסיורי הצבא.
גם הכאב הזה, שבהיות חסר בית, אינו מרפה ממנו לעולם, וכך הוא כותב בבגרותו על הלילה שלאחר הרס הבית כשנדחקו כולם לישון בחדר צר אצל קרוביהם:
"השתרעתי לאורך כפות הרגליים של כולם... כבר לא הייתי ילד קטן; עבדתי... והרווחתי כסף משלי. השינה בסמוך לכפות הרגליים של כולם עוררה בי תחושת השפלה, והכאב היה עז, הן בשל הסיבה והן בשל התוצאה. אבל הייתה לי תכנית. הרווחתי בעבודה אצל משפחת מדמוני... ויהיה לנו די כסף לקנות בית אחר... חשתי שליבי נשבר למראה אבי הצופה בהרס המקלט היחידי  של משפחתו. אך ידעתי שהוא מרוצה וגאה על כך שבנו בא הביתה עם סכום כסף שיספיק לפיתרון הבעיה העצומה הזו." (שם, עמ' 79).
אולם הנער הזה איננו מסתפק בפתיחות אמפתית אל אביו ואיננו מסתפק גם ביישום האמפתי של אחריותו במסירת כספו, בהיות פיסת קרקע יציבה, מי שמשתרע ועליו מניחים את כפות הרגליים. הוא הולך צעד אחד הלאה וכך כתב על הרהורי אותו הלילה: 
"הסתירה הזו, בין הכנסת האורחים החמה של המשפחה הישראלית, שהעסיקה אותי באותו קיץ, לבין כוחם האכזרי של חייליו הישראלים של שרון, גרמה לי להבין שעלי להתמסר למציאת גשר של שלום בין שני הצדדים. חזיתי בהרס ביתי, והתמונות האלה נשארו איתי עד היום, אבל שנאה לא הייתה מעולם חלק מהרפרטואר שלי". (שם, עמ' 79). גם נוכח הרס ביתו הוא מוכן להיוותר בפתיחות של היות במצב של "אל תגיב – התבונן, אל תתבונן - עשה" וכמו לתרגל את תודעתו שלא להיות כלואה בשנאה.  אותו נער, שיהפוך בבגרותו להיות ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, יירשום ב'אני מאמין' שלו בין השאר: "שנאה היא מחלה כרונית, ועלינו לרפא את עצמנו מהמחלה הזו... עלינו לנתץ ולהרוס את המחסומים המנטליים והפיזיים שבתוך כל אחת ואחד מאיתנו ובינינו לבין עצמנו" (שם,עמ' 252).
בהיותו חוצה מחסומים וגבולות מפרידים, בהיותו מוסר הלחם, החלב, המעות והרפואה ובעצם את אמונו בקיום יסוד הטוב באדם, כמו נצרפו באותו הנער איכויות תודעה אחדותית, חובקת כל של נזיר או מנהיג דרך. הוא כבר אז מציב עצמו, בבלי דעת, בעמדה אתית של מנהיג המאופיין בתודעה חומלת, שוות נפש וחכמה, האחראי על סבל זולתו ותהא זו משפחתו, קהילתו ועמו ויהיו אלו גם אויביו.
שאלה: מה עזאלדין אבו אלעיש מוסר לנו? איך קריאתו תנחה אותנו כמטפלים בהשראה פסיכואנליטית בדרך של חכמה וחמלה ללמוד עוד משהו על טיבה של תודעה אחדותית - היא תודעת התפילה נטולת השנאה?
 

תודעת תפילה כתודעה מותמרת  בפסיכולוגיה הפסיכואנליטית של העצמי

ממש באותו פרק זמן של שנת 1970, ביבשת אמריקה, היינץ קוהוט, כותב את אחד משלושת המאמרים שהוא כותב במחצית השניה של שנות הששים[1], שלושתם מהווים מעין נביעה אידיאית של חלום גדול וחזון של מנהיג פסיכואנליטי אמיץ לב, המעז להשתחרר מכבלי כל מה שמאפיין שמרנות חשיבתית. במאמר "על מנהיגות" ([1985] 2007) מגדיר קוהוט את האמפתיה כאופן היחיד שבה ניתן להיות בעמדה פסיכולוגית כלפי הזולת, יהא זה ידיד או אוייב, בריא או חולה, ותוהה, לאור תהליכי השנאה שעברו על האנושות במחצית הראשונה של המאה העשרים, מה יבטיח את הישרדותו של המין האנושי כולו, לאחר שהבטחות הדת והנאורות הכזיבו? בזהירות אופיינית של חוקר מדעי, מציע קוהוט כיוון: "הייתכן כי תקום דת רציונלית חדשה, מערכת של רציונליות מיסטית שטרם נוצרה כמותה, שתוכל לתפוס את מקומן של דתות העבר?" (עמ' 96). ובטרם מענה משרטט קוהוט את המערכת הזו כמאופיינת ב"התמרת הנרקיסיזם לרוח הדתיות, כלומר התמזגותן המשותפת של היסודות הלא רציונליים עם מערכת ערכיו של האדם..." (עמ' 96). וכאן הוא מדייק את תיאור המצב הנרקיססטי המותמר בכותבו: "אפילו בזמננו ישנן דוגמאות לאנשי גבורה של פעולה פוליטית קונסטרוקטיבית שהגיעו להתמרה של הנרקיסיזם שלהם לכלל דת אישית חדורת השראה וחסרת תוכן...[מצב של] אמונה [ש]הינה הלך רוח ומצב של הנשמה...(קוהוט, 1985 [2007], עמ' 96).
קוהוט איננו מסתפק בחמש ההתמרות[2], שהמשיג מספר שנים קודם לכן במאמרו "צורות והתמרות"  (קוהוט 1966, [2007]), אשר מאפיינות את מצב התודעה של הנרקיסיזם הקוסמי כ"השתתפות על-אישית בעולם". קוהוט בוחר לשרטט כאן את איכותו של מצב תודעה גבוה אצל מנהיג כזולתעצמי של חברה המצויה בתהליכי פירוק: ראשית, זהו מצב – לא דחף ולא צורך (קולקה, 2005, עמ' 28); שנית, זהו איננו מצב נפש אלא מצב אמונה[3] של רוח ושל הנשמה - כלומר מצב תודעה על-אישי ולא של יחס בינאישי; שלישית, זוהי מערכת של רציונליות- מיסטית, שבה ישנה מזיגה שלמה בין אזורי הרוח לפעולה המציאותית הנכונה הנובעת מהם כפי שג'וליה קריסטבה הגדירה פעם את המיסטיות כרציונליות משוכללת; רביעית, זהו מצב התמרה "חדור השראה וחסר תוכן" - מצב א-מבני שבו העצמיות מצויה במצב מזיגה אחדותי של השראה עם נוכחות גבוהה יותר ומשוחררת מכלא שליטת הכוחות הנרקיסיסטיים הארכאיים אל היותה חסרת תוכן, משמע: תודעה ריקה מייצוגים אובייקטאליים[4], תודעה שאיננה חצויה בגבולות ההכרה שבין מודע ללא מודע ואיננה מפוצלת אנכית בין אזורי תודעה נחווים ללא נחווים. וכך, כתודעה ריקה היא גם איננה מכילה תוכן רגשי של שנאה. הניתוח הזה מוליך אותי לשתי מסקנות: א.  פסיכואנליטית אפשר לנסח שנאה גם כפגיעה ביכולת ההתמרה. ב. ייתכן שקוהוט שרטט כאן איכויות של מצב תודעה התמרתי נוסף לחמשת ההתמרות: מצב תודעה של אמונה התואם את תודעת התפילה.
לקראת סופו של המאמר  חוזר קוהוט לתהיה: "האם זהו הטיפוס שיהיה על האנושות לייצר במספרים גדולים יותר כדי לשרוד?" (עמ' 96) ועונה: הדעת נותנת שהסיכויים קלושים. קשה להשיג התמרה של הנרקיסיזם לכלל אידיאלים ומטרות רציונליות, קשה להגיע אליה במספרים גדולים...לא האנושות כולה צריכה להשתנות, אלא מנהיג יוצא דופן שהגיע לפתָרון פנימי חדש שיוכל לסחוף אחריו את השאר." (עמ' 97).
בעשור הבא של שנות השבעים,  מַפנה קוהוט את שלושת מושגי היסוד, שהמשיג כעמודי התווך של פסיכולוגיית העצמי – אמפתיה, עצמי, זולתעצמי – לניסוח שיטה אנליטית שלמה על אודות המצב המבני של התודעה הנרקיססטית ומוותר על המשגה פסיכואנליטית שיטתית ביחס לתודעה המותמרת. אך לפני שנגיע אל ניצניה של הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית של התודעה המותמרת: מהי תשובתה של פסיכולוגיית העצמי המבני לשאלת השנאה?

 
"אני שונא משמע עודני מקווה להישמע" - קולו של האדם הטראגי בפסיכולוגיית העצמי המבני

בשעה שרוב ההגות הפסיכואנליטית לדורותיה[5] כוננה את השנאה כרגש יסוד אותנטי בנפש האנושית, הרי שפסיכולוגיית העצמי רואה ברגש שנאה מתמשך ביטוי למצב מפורק של העצמי שסופג באופן כרוני כשלים אמפתיים טראומטיים מזולתי העצמי שלו ביחס לצורכי נראות קיומו והנו שורד בתוך מצב חיצוי אנכי (1971 Kohut,). קוהוט מציין כבר בשנת 1981 את הפלשתינים בתארו את העצמי המפורק הנתון בתחושת השפלה, בושה עמוקה וזעם נרקיססטי אשר במצביו הקיצוניים מוכן להרחיק לכת ואף להרוג ולמות בזעם על מנת לסלק את הפגיעה הזו (קוהוט, 1985, [2007], עמ' 270).
אולם ברוח פסיכולוגיית העצמי אני מבקש להציב את רגש השנאה לא רק כסימן הפגיעה הטראומטית וכביטוי לפירוק העצמי אלא גם כמוצא אחרון לנוכח סכנת גדולה עוד יותר - היא סכנת הניכור שעליה דיבר קוהוט כאובדן האנושיות (1981 ,Kohut). זוהי סכנת הניכור שהדגים אלבר קאמי ברומן ה"זר" (קאמי, 1985) והמודגמת באחד ממשפטי הפתיחה הנוקבים וחודרי הלב בתולדות הרומן המודרני שאותו שם קאמי בפיו של הגיבור המנוכר מרסוֺ: "אמא מתה היום, או אולי אתמול". מרסו, האדם החש מקולל בלא סיבה, שרוצח בלא סיבה, בחמש יריות, ערבי תם על החוף, אינו חווה את הרצח, אינו מרגיש את מניעיו כרוצח. מרסו חי בעולם שחסר את הקול האמהי-הנקבי וככזה הנו חסר משמעות –הוא אדם חסר תודעת תפילה.
עד כמה מצב הניכור של מרסו הנו מציאות מסוכנת המאיימת לסגור עלינו מבפנים ומבחוץ, אפשר לזהות למשל במציאות הפוליטית שלנו באמירה אומללה ומקוממת בלי די שנאמרה לאחרונה (השר בנט, 29.7.13): "אני הרגתי המון ערבים בחיים שלי ואין עם זה שום בעיה".
השנאה אם כן מגלמת לא רק את סימן הפגיעה הנרקיססטית הטראומטית של אדם בידי זולתו, אלא גם את אפשרות היותה אף היא שרידי תפילה – מוצא אחרון של האדם להישמע טרם צלילתו אל הניכור שהנו מוות נפשי.  מנקודת מבטו של האדם השונא מגלמת השנאה אם כך אחיזה אחרונה באיכות של תודעת תפילה - את נואשות הציפיה החיה למפגש אמפתי עם זולת בבחינת: "אני מקווה ששנאתי תהדהד בך, תעורר אותך לראות את פגיעתי האנושה דרכך". אולם רגש השנאה יהווה שרידי תפילה רק אם מנקודת מבטו של הזולת מושא השנאה ביחסו אל השונא יתהדהד מצב התודעה הבא: "שנאתו של השונא אותי מחייבת אותי ומצווה עלי"[6].
ההבדל בין שרידי תפילת ה"אני שונא" לתפילה והדיבר "לא אשנא" איננו רק באיכות הקריאה אלא גם בנמען: בעוד שבראשונה האדם פונה אל זולתו להישמע וככזה ממלא הזולת עבורו את הנמען האלוהי הרי שבשניה, ב"לא אשנא", האדם פונה אל עצמו, אל האלוהים שבו.
שאלות: האם נסתפק בשנאה כמוצא אחרון? האם ננסה לייצר מצב תודעה התמרתי שמייתר אותה, הן כתוצר של פגיעה והן כמוצא אחרון לתיקונה? איך מייצרים במרחב הפסיכואנליטי תודעת תפילה כתודעה מותמרת  המאפשרת אי שנאה לא רק אצל נער פליט ואב שכול, אצל נזיר פשוט או מנהיג דגול אלא גם במטפל האנליטי ובאדם היומיומי ?
 

"לא אשנא" - כקולה של התודעה האנליטית המותמרת 

נראה כי קריאתו של ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש פוגשת את פסיכולוגיית העצמי במהלך המבקש לכונן את הפאזה העתידית שלה כפסיכולוגיה הפסיכואנליטית של התודעה המותמרת היא תודעת הזולתעצמי (קולקה,  2013). רענן קולקה (2013 Kulka.) מציע כי שלושת עקרונות היסוד, שהמשיג קוהוט, מהווים תשתית ליצירה שיטתית של מצב תודעה התמרתי שכזה במרחב ההעברה הפסיכואנליטי אצל האנליטיקאי כזולתעצמי ואצל מטופלו:
א. המשגת העצמיות האנושית כהתמרה - מאפשרת לחשוב על העצמיות לא רק כיחידה נפשית מלאה תכני נפש אלא כנתונה בתנודה מתמדת ולא ליניארית בין מצבי ההפצעה שלה למבנה כעצמי גרעיני ומגובש, שאז היא נתונה במצב הזכרי כעצמי, לבין מצבי ההתמוססות שלה אל עצמי וירטואלי ונרקיסיזם קוסמי שהינם נטולי מבנה וחסרי תוכן וזהו המצב הנקבי כעצמיות (קולקה, 2005).
ב. המשגת האמפתיה  - מאפשרת לחשוב על מתודה פסיכואנליטית של השתקעות ממושכת במצב תודעה התמרתי שבו הגבולות המפרידים בין אדם לבין עצמו ובינו לבין זולתו וסביבתו  מתמוססים אל מצב תודעה אחדותי, שהנו מצב אבולוציה שהפסיכואנליזה עד כה לא יצרה באופן שיטתי – פסיכולוגיה של שניים הם אחד.
ג. המשגת יחסי זיקה של זולתעצמי –  מאפשרת לחשוב על יחסי העברה אחדותיים, בלתי ניתנים לחלוקה, המהווים בעצם את המצע הפסיכואנליטי של תפילה: יחסי הימזגות עם זולת המוכן לקבל על עצמו את ההכרעה האתית של היות במצב אמפתי מתמיד אל העצמי, אם כזולתעצמי רואה ואם כזולתעצמי מאמיר[7] .
כשהמרחב האנליטי מהווה מצע אמפתי לתנודות מצבי העצמי בין הפצעה והתמוססות, הרי שהעצמיות, המבקשת להיות במצב התמרה מתמוסס, כך שתוכל להיות חסרת תוכן ולכן גם ללא  שנאה, זקוקה למלאכת תרגול אנליטית, מתונה ומתמשכת עם זולתעצמי מאמיר.


דוגמא למצב תודעה התמרתי של אי שנאה במרחב הפסיכואנליטי

יום השואה. הצפירה הינה בשעה  10:00, השעה בה מתקיימת שעת ההדרכה שלי עם א', מטפל פלשתיני. אני נזכר בכך שלאחרונה הוא סיפר לי בכאב ובתסכול נורא על התגברות אופני ההתעמרות בו וברעייתו מצד חיילים בעוברם במחסום. אני מבין כי אנו ניפגש בדלת בצפירה ומהרהר לעצמי כיצד אנהג? כיצד שנינו ננהג? האם יקיש בה כהרגלו באופן המיוחד לו בבואו? האם ימתין וייכנס אחרי הצפירה? אני מחליט שבכל מקרה אפתח הדלת ונראה...
בשלוש דקות לעשר נקישה בדלת. א' נכנס נמרץ ותכליתי כדרכו ואנו מתחילים את מפגשנו כרגיל, נכנסים לחומר הקליני שהוא מביא אלינו. שלוש דקות הן הרבה זמן משום שאני מספיק לשכוח את הצפירה שמפתיעה אותי בעשר בדיוק. אני שומע אותה בזמן שא' ממשיך לתאר לי את האפיזודה הקלינית. אינני אומר דבר וממשיך להקשיב לו, השניות עוברות בזמן שהוא מספר ואני מקשיב לו, שומע הצפירה ברקע. לפתע א' מעיר, תוך שמביט בי בפליאה מעורבת בתדהמה ובמבוכה: " רגע, זה לא צפירה?", "כן" אני אומר, "אז לא צריך לעמוד?", "הממ...אפשר" אני אומר. א' שותק, מרכין ראש ונראה רגע מהורהר ואז אומר כמזמין: "אז בוא נעמוד". אנו קמים ועומדים יחד דוממים, רכוני ראש במרחק של סנטימטרים ספורים זה מזה, יודעים, בלא אומר, שאיננו עומדים יחדיו רק לזכרם של היהודים הנספים בשואה אלא גם לזכרם של הפלשתינים בני המקום הזה ושל הנספים באשר הם, במקומות כולם, מתוצאותיה של קריסת אדם אל סופיות שברי שנאתו.
 
סוֺפתפילה
            ההבדל
אין הבדל בין לילה ליום
זולת טעמה המתוק של השמש.
אין הבדל בין השיכור לחסיד
זולת כנותו של הראשון.
אין הבדל בין העצים לִוְרדים
זולת תפקידו של העץ בדברי-הימים.
אין הבדל ביני לבינך
אין הבדל בכלל
                                     (מַרְוַאן מח'וּל, "ארץ הפסיפלורה העצובה")
 
                                              
 
סתיו 2013
מבשרת-ציון
 
 
 
                                                      מקורות
אבו-אלעיש, ע., (2011). לא אשנא. תרגמה: יעל זיסקינד-מילר. תל-אביב: הוצאת הכורסא-
                  ידיעות-אחרונות-ספרי חמד.
אפשטיין, ד., (2004) "מאיתקה לאתיקה", בתוך: ע.לוינס, קריאות תלמודיות חדשות.
                   י-ם- ת"א: הוצאת שוקן, עמ' 97-133 .
גוברין, מ., (2012). גוף תפילה, שיחות בין ז'אק דרידה ומיכל גוברין בהשתתפות דיוויד שפירו. 
               תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת.
גלדמן, מ., (2013). "ואולי מקור התפילה הוא בכי התינוק, ספונטני וחסר מילים" - הארץ 9.8.13.
דרידה, ז., (2008). מתת-מוות. תרגום ואחרית דבר, מיכל בן-נפתלי, הוצאת רסלינג תל-אביב.
הוד קדושתו הדלאי למה ה-14 (2000). התמרת התודעה: הנחיות ליצירת חמלה. תרגום: ברוך
             גפן. תל-אביב, ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 2004.
הילסום, א. (1981). השמיים שבתוכי – יומנה של אתי הילסום 1943-1941. תרגמה: שולמית
                במברגר. כתר הוצאה לאור, 2002.
וויניקוט, ד.ו., (1971). משחק ומציאות. תרגום: יוסי מילוא. תל-אביב:  הוצאת עם עובד, 1995.
חוי-ננג, ד., (2007). הסוטרה של חוי-ננג, מורה הזן השישי" עם ביאוריו של חוי-ננג לסוטרת 
                היהלום. תרגם" שחר לב. רעננה, הוצאת אבן חושן, 2008.
לוינס, ע., (1982). אתיקה והאינסופי – שיחות עם פיליפ נמו. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש
              מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1996.
לוינס, ע., (2004). קריאות תלמודיות חדשות. י-ם- ת"א: הוצאת שוקן.
מח'ול, מ. (2013). ארץ הפסיפלורה עצובה ושירים אחרים. הוצאת קשב לשירה.
מנדלה, נ., (1964). אני נכון למות. בנימינה, נהר ספרים, 2010.
מנדלה, נ., (2010). אני, נלסון מנדלה: שיחות עם עצמי. תל-אביב, הוצאת אחוזת בית, 2013.
מילוש, צ'. (2008). זה. ערך ותרגם: דוד ויינפלד. רעננה: הוצאת אבן חושן.
עמיחי, י. (1998). פתוח סגור פתוח. י-ם- ת"א: הוצאת שוקן.
פרויד, ז., (1930). תרבות בלא נחת. כתבי זיגמונד פרויד. כרך חמישי, מסות נבחרות. תל-אביב:
            דביר 1988, 118-183.
קאמי, א., (1985). הזר. תרגמה: אילנה המרמן. תל-אביב, עם-עובד.
 
קוהוט, ה., (1985). פסיכולוגיית –העצמי וחקר רוח אדם. תרגום: אלדד אידן וצילי זוננס. תל-
             אביב, תולעת ספרים, 2007.
קולקה, ר. (2004). בין הפצעה להתמוססות: יחסי זולתעצמי – קואן פסיכואנליטי לחידת 
                הגוף. הרצאה במסגרת יום עיון על הנושא: נוכחות הגוף בפסיכותרפיה: גישות
                מזרחית ומערביות, אוניברסיטת תל אביב, החוג לפסיכולוגיה – החוג ללימודי מזרח
               אסיה.
קולקה, ר. (2005) בין טרגיות לחמלה - מסת מבוא בתוך: היינץ קוהוט, כיצד מרפאה האנליזה?,
               תרגם: אלדד אידן, הוצאת ספרים עם עובד, תל אביב. עמ' 13-52.
קולקה, ר. (2008). בין פליאה להתפעלות: הרהורים חדשים אודות מושגים מפסיכולגיית 
               העצמי. הרצאה  במסגרת 'הידברות' , לימודי המשך בפסיכותרפיה פסיכואנליטית,
               המכון הישראלי  לפסיכואנליזה.                                 
קולקה, ר. (2010). בין הפצעה והתמוססות: מבט עכשווי על גדולה ואידיאלים במשנתו של 
               היינץ קוהוט. הכנס הבינלאומי ה-33 של פסיכולוגיית העצמי, אנטליה, טורקיה,
קולקה, ר. (2013). איך זה להיות אדם - דברי פתיחה ל"כתבים" כרך א'– אסופת
              מאמרים  בפסיכולוגיית העצמי הפסיכואנליטית בישראל . איגוד ישראלי  
              לפסיכולוגיית העצמי ולחקר  הסובייקטיביות. (בפרסום).
Eigen, M.,  (1981). The Area of Faith in Winnicott, Lacan and Bion. The International Journal
                  of Psychoanalysis, 62:413-433.
Klein, M., (1933). Love, Guilt And Reparation. London,  Virago Press' 1988.
Kohut, H., (1981). On Empathy In: The Searcch for the Self, vol. 4, ed . by P. Ornstein. N.Y:          
               Int. Univ. Press, 1991, PP. 525- 535.
 Kulka, K.,  (2013). Visionary Proposal: Psychoanalytic-Buddhist Training. International 
                conference of Self Psychology. Chicago, October.
Winnicott, D. W., (1947). Hate in the Countertranference. In: Through  Paediatrics to Psycho-
               Analysis. London: The Hogarth Press, 1987, pp. 278 –294.
               
 
 
[1] "צורות והתמרות" (1966), "על מנהיגות" (שנכתב בין 1969 ל 1970) ו"על האומץ" (שנכתב כנראה בסוף שנות הששים)
  Strozier, 1985, [2007])).
[2]  חמשת ההתמרות: יצירתיות, אמפתיה, קבלת החלופיות, הומור וחכמה.
[3] מושג שונה מ"איזור האמונה" של אייגן (1981Eigen,) המדבר על החריגה אל האחר מתוך קבלת הסופיות של העצמי (ולא מתוך קבלת האינסופיות של האחר) ומדגיש, לדעתי, את השאיפה להדדיות שבמפגש ולא את 'יוזמת הוויתור'.
[4] זה התנאי, כפי שגם וויניקוט (1971) הורנו, ל"מרחב הפוטנציאלי".
[5] , בהשראת פרויד (פרויד, 1930, [1988], עמ' 154- 153) , מלני קליין (257,[1988] pp.  1933 Klein,) ואף וויניקוט Winnicott, 1947)).
[6] זאת בפרפרזה על דבריו של לוינס על אודות הפנים - "פניו של האחר מבקשות אותי, מצוות עלי" – (לוינס,  1982[1996], עמ' 74).
 
[7] 'הָאֲמָרָה' - זהו התרגום העברי שהציע רענן קולקה (2010, 2008) למונח 'אידיאליזציה' במקום התרגום 'האדרה' שהיה שגור עד כה ושִמר עדיין את האיכות הגרנדיוזית במקום את האיכות האידיאית. המונח 'האמרה' מופיע במקרא פעם אחת בספר דברים, פרק כ"ו, פסוק י"ז: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקותיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו: ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך ולשמור כל מצוותיו:".
 היות 'זולתעצמי מאמיר' ('אידיאלי') אין פירושו, כפי שבטעות מקובל להניח, מי שמעריצים אותו ומבקשים להסתפח אליו כאפיק לצבירת חוויית ערך אלא שמשמעותו: היות מי שמצוי בעצמו במצב התמרתי של אי ידיעה מוחלטת, של ביטול כל ידע או שיפוט קודם, בפתיחות מוחלטת, שהיא עמדה של פליאה (קולקה, 2008), כלפי הזולת (בשונה מהתפעלות שקשורה שוב ל'צורה' ולהיבט הנראוּת והערך) כ"נציג המוחלט של היקום בעבורנו" (קולקה, 2004, עמ' 3). זוהי הפליאה, לדברי המשורר צ'סלב מילוש (2008), אשר לעומת ולנוכח הפן הסופי של הקיום מהווה את  הניצוץ האלוהי באדם, שעימה הנו "רוח נישאת חרף השיבה ומחלות הזיקנה.\ ניצול, כי פליאת תמיד אלוהית עמו" (עמ' 26). חוויית האידיאליזציה – ההאמרה –  הינה במהותה חוויית מזיגה עם 'זולתעצמי מאמיר'.
 
 
רשימת תפוצה
לקבלת חומר ועדכונים מפעילות האיגוד, מלא את הדו”אל שלך ושלח
ליצירת קשר 
050-5419907, email
או השאר פרטיך ונחזור אליך

 
                                                                                                                                ת.ד. 115, משגב דב 7686700. טלפון: 050-541-9907  דוא"ל: elinoarx@netvision.net.il

Header images: Jean Metzinger, 1907, Paysage coloré aux oiseaux aquatique,oil on canvas, 74 x 99 cm, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris
________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עיצוב: יונה קדרון - גרפיקלי | הקמה: סטודיו רותם-בר: rotembarstudio.com
לייבסיטי - בניית אתרים